•ממליצה לשמוע את זה עם שיר ממש מרגש , ואם אין לכן יש לי מנגינה שבאמת מתאימה לפרק, תרשמו ביוטיוב :
yiruma river flows in you
זה באמת מתאים לפרק(: ❤️ •
״למה אני?״ העזתי לשאול שוברת את השתיקה ששררה כאן כבר כמה דקות.
״למה את מה?״ שאל מבולבל ומתיישב על המיטה לידי , מה שגרם לי להירתע ולהתרחק מעט.
״למה קני...בחרת דווקא אותי?״ הדמעות עמדו לפרוץ כשכמעט המילה קנית יצאה מפי, למרות שזה נכון העדפתי להתכחש למילה כמה שיותר.
נשימתו עצרה את מחשבותיי
״אמילי אני מציע שלא תתעסקי בזה יותר מידי״ הוא אומר לבסוף.
״ אני רק רוצה לדעת למ..״ דברי נקטעו מפרצופו העצבני שלא זז מפני, נשמתי עמוקות משפילה את מבטי.
״את בטח רעבה ״ הוא אומר וקם מהמיטה ומבטו מופנה אליי כסימן לבוא אחריו.
קמתי בלת ברירה מהמיטה ושנינו מתהלכים לכיוון המדרגות.
במדרגה האחרונה הוא הסתובב אליי ״אני מקווה שאת אוהבת לזניה, אם בכלל הוא האכיל אותכן שם״ אמר כסוג של בדיחה וגיחך לעצמו,
הדחף לשקוע בדיכאון על חיי ולבכות בלי סוף עלה למחשבותיי, עודדתי את עצמי להתעלם ממלותייו הפוגעניות שהשתחלו מפיו, ולקוות שזה יגמר כבר.
״אמילי?״ התנתקתי מהמחשבות שלי חוזרת לשאלתו.
״אז את אוהבת?״
״אני מקווה״ מלמלתי
״זה ממש טעים , אני בטוח שכן״ הוא הטה את ראשו לכיוון המטבח.
״שבי״ קולו נשמע שוב בזמן שגם הוא מתיישב לא לפניי שהניח שתי צלחות גדולות עם הלזניה עליהן.
״נו שבי״ דחק בי
נאלצתי לשבת על הכסא למולו למרות האי נוחות לשבת כלכך קרוב אליו.
הוא הרים את מזלגו לפיו מתענג על הטעם של מה שהכין.
עיניו נורו למעלה כמו חצים, פוגשות את מבטי , מיהרתי להסיט אותו הצידה, מובכת מהעובדה שאני בהיתי בו כבר כמה זמן.
״למה את מחכה , תאכלי כבר״
הרמתי את המזלג שהיה מונח על כמות האוכל הענקית , לוקחת ביס קטן כדי לספק את הארי שיראה שאני אוכלת .
לאחר כמה ביסים הרגשתי כאב בטן נוראי , הנחתי את המזלג בחזרה על הצלחת שעדיין ממולאת
״כבר שבעת?״ אמר פתאום מחכה לתשובה שלי.
הסתכלתי עליו לא מוציאה מילה.
״טוב לא ציפיתי שתוכלי כל כך הרבה, ניחשתי שהוא בטח הרגיל אתכן כמעט ולא לאכול״ הוסיף מחייך לעצמו כאילו שוב בדיחה.
זהו זה נמאס לי.
הקמתי את עצמי בעצבנות מהכסא,
״וחשבתי שתיהיה נחמד לשם שינוי״ הרמתי את קולי , ועולה במדרגות לעבר החדר.
אין לו זכות ללעוג ולהפוך לבדיחה כל מה שעברתי שם.
הוא מודע לזה שזאין היה מענה אותי כל יום?!
אני זוכרת את ההרגשה של חוסר אונים משתק , את הפחד שחייתי בו כל הזמן..אני גם זוכרת היטב את קול הפיצול כאשר הוא הכה את ראשי עם אגרופו שוב ושוב.
לפעמים היה מחזיק אותנו בצינוק שהיה סגור באופן הרמטי.
אם הוא חושב שזה דבר כל כל מצחיק ניראה אותו במקומי כרגע.
כל יום שעברתי שם היה ניראה לי כמו נצח, כבר איבדתי תקווה כאשר הכאב הפיזי והגופני עברו כאב עז לגמרי .
כל פעם שהייתי נשברת דמיינתי את דודתי לידי כאשר אוחזת בי חזק ולוחשתלי שהורי למעלה לצד המלאכים צופים בי וגאים בי כל כך על זה שיש להם בת חזקה כל כך ושאחרי הכול עדיין יש לה מקום לתקווה קטנה של שלווה.
הייתי בטוחה שאני הולכת להשתגע באופן מוחלט, הייתי מורעבת, צמאה, לא נירדמתייי בלילות בגלל שזיכרוני היה מעלה מעלה את דמותו של זאין מכה בי ועושה את שאד הדברים שאני כל כך נואשת לשכוח.
נאלצתי להיות מהבנות המעטות שחשופות להתעללות קשה ואכזרית.
לשמוע כל יום את המשפט שאף אחד בחוץ לא מחכה לי , כי הוא עשה לי טובה שלקח אותי תחת חסותו.
הייתי צריכה לעודד את עצמי לבד למרות הקושי הנוראי,
חייבתי את בקול הפנימי שלי לשכנע אותי שאני אברח משם.
ככל שחשבתי על הדברים שקרו לי שם
דמיינתי את זאין מולי.
צעקתי נואשות להתנתק ממחשבותיי ולהעלים את זאין מפה .
אני צופה בו מתקרב אליי, תופס בפניי בחוזקה,
בעוד אני צועקת ומכה באוויר.
מרגישה כאב חזק פוגע בי .
״אמילי מה יש לך תפקחי את העיינים!״ שומעת את קולו של הארי מולי ומוצאת את עצמי בפתח הדלת כשהארי ממולי תופס אותי ליציבות ובוהה בי בהלם מוחלט.
״מה לעזאזל קרה לך״ מוסיף ואוסף אותי לחיבוק.
מההלם לא הגבתי לשום דבר.
נכנעתי לבכי מר , הבכי שרצה לצאת כל כך הרבה פעמים..
ידיי מרצונם החופשי הונחו על כתפיו של הארי מחבקות אותו חזרה,
כל כך הייתי צריכה את החיבוק הזה אחרי כל השנים האלו.
-------
״אמילי תשתי את התה שלך״ אמר מתמקד בעיני ומתיישב על הכסא ליד שולחן האוכל.
הרמתי את הכוס בידי וביד השניה מרמתי על השמיכה שנפלה מגופי ונשענת לאחור על הספה הגדולה.
״אז את רוצה לספר לי מה קרה לך שם מקודם ?״ הוא שואל ובקולו נשמע מלא חמלה.
השפלתי את מבטי מתחננת רק לשכוח.
--------------------------
יפותת שליייי זה סוף הפרק
מצטערת אם הוא קצר מידיי או אם יש בו שגיאות
מבטיחה הפרק הבא יהיה יותר ארוךך וניראה אולי אני יעלה שני פרקים במקום אחד❤️❤️ (;
אל תשכחו להגיב ולהצביעע!!❤️
אוהבת אותכןןןן!
YOU ARE READING
1095 Days-Harry Styles (Hebrew)
Fanfic״רק אחד מאיתנו היה שורד,וזו הייתי אני״ אמילי רוס, הייתה בת 15 שנחטפה על ידי בן אדם שהתחביב שלו היה לחטוף נערות קטנות ולבצע בהן את כוונותיו ואז למכור אותן. וכשהגיעה לגיל 18 נמכרה לבחור צעיר בשם הארי סטיילס ,ומשם הכול השתנה...
