למה אני?! למה זו תמיד אני?!

ילדים! אל תקחו כפתורים אדומים מזרים! (במיוחד אם הזרים הם שליחי סושי חמודים!)

זה היה יום רגיל לגמרי, ארי (או, בשמה המלא אריקה הנדרסון) בסך הכל חזרה מבית הספר, מתאבלת בפעם המאה על הסדרה האהובה עליה שהפסיקה בעונה השנייה שלה ולא הולכים להוציא את העונה השלישית 'אווארי נו שרף' (או, בעברית 'המלאך של הסוף').

"מה אני אוכל היום..?" תהיתי בקול, התלבטתי בין סושי, פיצה והמבורגר "סושי!" החלטתי בסוף. נכנסתי לביתי, דירה קטנה שגרתי בה עם משפחתי, אם אפשר בכלל לקרוא למקום הזה בית.                                                 "אני בבית!" אמרתי לאף אחד מיוחד, בלי ציפייה שיענו.

"יוש! מזמינים סושי!" קראתי והרמתי את הטלפון מחייגת את המספר של המסעדה.

(ה.כ "יוש" זה כמו לומר "קדימה", לדוגמה אתם יכולים לומר: "קדימה! מזמינים סושי!")

~דילוג זמן~

הפעמון צילצל ומחוץ לדלת יכולתי לשמוע מישהו צועק "משלוח סושי לגברת אריקה הנדרסון!" פתחתי את הדלת ומצאתי את עצמי מול נער חמוד, בן 17 אולי, עם שיער חום ועיניים חומות שנראה כמו איידול, הסמקתי ואמרתי תודה, שילמתי לו את הכסף ונתתי 20 שקל טיפ, "תודה רבה!" העיניים שלו נצצו כשהוא שם לב לטיפ "אין בעיה!" אמרתי ונופפתי לו בזמן שהוא הלך. לפני שהוא נכנס למעלית הוא הסתובב ואמר "תהני מההפתעה שבפנים~" הוא קרץ לי ונכנס למעלית.

מבולבלת, נכנסתי לדירה, סוגרת אחרי את הדלת. הלכתי לספה ופתחתי את הסושי, כשסיימתי לאכול ראתי שבשקית יש קופסא קטנה כזו, אז הרמתי אותה, על הקופסא היה מודבק פתק שעליו היה כתוב 'בשביל להכנס לאנימה ****** ** *** לחצו כאן' "מה זאת אומרת 'בשביל להכנס לאנימה' ?!" עשיתי השתוללות.

כמו כל בן אדם שפוי לחלוטין (כי אני בן אדם שפוי לחלוטין (תוסיפו פה צחוק לא-שפוי)) בלי לחשוב פעמיים פתחתי את הקופסא ולחצתי על הכפתור האדום שהיה בתוכה. (כן, כן, אני יודעת שזה היה מטומטם מאוד מצידי, אבל באמת, אם הייתם במקומי לא הייתם לוחצים על הכפתור?)

עצמתי עיניים, מצפה לגרוע ביותר, עברה חצי דקה, דקה ולא קרא כלום. "מה ציפיתי שיקרה?! שאני באמת אכנס לתוך אנימה?!" צחקתי על עצמי. 

שאר היום עבר דיי מהר ולקראת הערב התחלתי להרגיש עייפה יותר מהרגיל, התקלחתי ונכנסתי לישון מוקדם. בדיוק התחלתי להרדם כששמעתי קול של חרב ו- רגע, חרב?! פקחתי את העיינים, עמדתי בחצר בית ספר יפני (שמשום מה נראה מוכר) ומולי עמד בחרב שלופה האחד והיחיד-

~מאחורי המקלדת~

(ה.כ מכיוון שיש שתי סופרות שכותבות את הסיפור אני אבהיר מי היא מי, לסופרת אחת(אני) קוראים ניקו (לא שם אמיתי) ולסופרת השניה קוראים אמי (גם לא שם אמיתי) כל הערות הכותבת יהיו ממני (ניקו))

ניקו: מתמתחת "זהו, סיימנו את הפרק הראשון!"

אמי: "תודה לאל שזה נגמר!!!" מפוצצת קונפטי שהביאה משום מקום.

אריקה: מורידה זיעה "מי אומר לה שהיא זו שצריכה לנקות את זה...?"

ניקו: "לא נורא, תני לה להנות קצת" נותנת לאמי עוד קונפטי וצוחקת ברשעות.

אמי: "ייפי!" מפוצצת את הקונפטי

אריקה: " אז אנחנו לא הולכים לדבר על הסוף של הפרק?!" משתוללת "זה היה מרושעעעעע!!!! אני רוצה לדעת מה יקרה ומי היה שם!!!!"

ניקו: מורידה זיעה "אני יודעת, אני יודעת" 

אמי: מצחקקת ברשעות

שינואה: "צריך כתב ויתור אלא אם אתן רוצות שיתבעו אותנו"

אמי: קופצת בהפתעה "מאיפה את הופעת לעזאזל?" 

שינואה: "מהדלת, כמובן"

אמי: "אל תפחידי אותי ככה!!" משתוללת

ניקו: מורידה זיעה ומצחקקת במתח, מביטה למצלמה "כתב ויתור: אווארי נו שרף והדמויות לא שיכות לנו, רק העלילה ואריקה."

~סוף~