רחוק ממך

פרק 7

מיאל

התעוררתי למחרת עם תחושה מוזרה בחזה. אתמול היה יום עמוס באירועים, מלא במפגשים בלתי צפויים ורגשות גולמיים. הזיכרונות חזרו לצוף כששכבתי במיטה, הזכרונות על דניאל מסתחררים במוחי כמו ים סוער.

התיישבתי במיטה, משפשפת את עיניי בחוסר סבלנות. היה מוקדם בבוקר, האור הרך של השחר מסתנן מבעד לווילונות. לרגע פשוט ישבתי שם בדממה, מנסה למיין את מערבולת הרגשות שמתערבלת בתוכי.

אירועי היום הקודם חזרו על דעתי – הגלידרייה, דניאל מנגב את הגלידה מהאף, הנסיעה בשעת לילה מאוחרת במכונית, המחמאה הבלתי צפויה שלו. כל זה העלה מבול של זיכרונות שהייתי בטוחה שיקברו עמוק בתוכי.

נשמתי עמוק וקמתי מהמיטה, מרגישה תערובת של חרדה וציפייה. ידעתי שאני צריכה להתמודד עם ההשלכות של מה שקרה אתמול, אבל לא הייתי בטוחה מה זה יביא. כשעשיתי את שגרת הבוקר שלי, ניסיתי לעצור את מחשבותיי על דניאל, והתמקדתי במקום זאת בהתארגנות לבית הספר. אבל לא משנה כמה ניסיתי, הנוכחות שלו הורגשה. רודפת אותי כמו רוח רפאים.

לבשתי כמה בגדים נוחים והלכתי למטבח, בתקווה שארוחת הבוקר תעזור לי להירגע. כשהכנתי לעצמי טוסט וקפה, מחשבותיי המשיכו לנדוד חזרה אל דניאל. למרות שזה אסור, למרות שהבן שלו זה הבן זוג שלי לשעבר.. היה בו משהו שמשך אותי פנימה.

כשסיימתי את ארוחת הבוקר, שמעתי צעדים מתקרבים. הרמתי את מבטי וראיתי את הוריי, ענת ואסף, נכנסים למטבח.

"בוקר, מתוקה," אמרה אמי וחייכה אלי חיוך עדין. "ישנת טוב?" זייפתי חיוך, לא רציתי שידעו עד כמה הלילה שלי היה נטול שינה. "כן, ישנתי בסדר," שיקרתי.

אבא שלי ניגש ועטף אותי בחיבוק מהיר. "את ערה מוקדם," הוא אמר, קולו חם. "מה התוכניות שלך להיום, מתוקה?"

משכתי בכתפי, לא ממש ידעתי מה אני הולכת לעשות. "אני עדיין לא יודעת," אמרתי בכנות. "רק בית ספר אני מניחה, ואולי אני אפגש עם איתן."

אמא שלי הנהנה, פניה נעשו פתאום רציניות. "למעשה, יש משהו שאנחנו צריכים לדבר איתך עליו," היא אמרה בשקט. הבטתי בה, חשתי שמשהו חשוב עומד להיאמר.

הלב שלי דפק בחזה שלי בזמן שחיכיתי שהיא תתחיל לדבר. על מה היא צריכה לדבר איתי?

אבא שלי שם את ידיו על הכתפיים שלי, מביט בי בריכוז. "אנחנו צריכים לדבר על ליאם," הוא אמר, קולו נמוך. אזכור שמו של ליאם היה כמו אגרוף בבטן.

הרגשתי גל של חרדה שוטף אותי. "מה עם ליאם?" שאלתי, מנסה לשמור על הקול שלי יציב.