אנג'לה
אני קמה ב-7:30 בבוקר. מתקלחת, מתלבשת, מסדרת את שערי, אני שמה את המחשב שלי עם כל עיצובים שעשיתי בחצי שנה האחרונה, לא שוכחת לשים את האקדח בין החולצה למכנס ויוצאת לסלון.
"ביי, אמא."
"בהצלחה מותק."
אני יוצאת ומתקדמת לרכב שלי.
אני מגיעה חמש דקות לפני ויוצאת מהרכב.
זה ענק, אני חושבת שיש פה לפחות שלושים קומות.
מעניין עם יש פה חתיכים. אני נכנסת וניגשת לקבלה.
"שלום, יש לי ראיון עבודה עוד חמש דקות." אני אומרת לאישה בקבלה.
"בטח רק מה השם?"
"אנג'לה רוסו."
"כן, תעלי לקומה עשרים יש שם משהו בשם ניק."
"בסדר תודה." אני הולכת למעלית בדרך מישהו נתקע בי וגורם לטלפון שלי ליפול לרצפה.
"פאק, תסתכל לאן אתה הולך חתיכת דפוק." אני אומרת מרימה את הטלפון שלי מהרצפה ונכנסת למעלית.
אני מסתכלת עליו לפני שהמעלית נסגרת.
הוא מסתכל עליי במבט מאיים. מי הוא שהוא יסתכל עליי ככה? אני עושה לו אצבע שלישית לפני שהמעלית נסגרת.
אבל אני רואה שיש פה חתיכים, הוא באמת היה אחד החתיכים שראיתי בחיי.
המעלית נפתחת בקומה עשרים ואני יוצאת.
"אנג'לה רוסו, איזה כבוד, אני ניק."
"היי, אתה תעשה לי את הראיון עבודה?"
"כן, בואי היכנסי." הוא אומר ופותח דלת של איזה משרד.
אני מתיישבת והוא מתיישב מולי, כנראה שלא כולם פה חתיכים למשל ניק הזה, הוא דומה לפח.
"אז אנג'לה, יש לך עיצובים שעשית?" באתר היה כתוב שהם חייבים לראות עיצובים שעשיתי, ולפי זה הם מקבלים לעבודה. אז הבאתי עשרים וארבע עיצובים, נראה לי שזה מספיק.
אני פותחת את המחשב ומסתובבת לו.
"יש פה עשרים וארבע עיצובים שעשיתי." הכנסתי לשם רק את העיצובים הכי טובים שלי.
"אנג'לה, עבדת פעם באדריכלות?" מה לשקר לו? לא ישר רואים עליי.
"לא." הוא נראה מופתע.
"בסדר, תודה רבה אנג'לה, נשלח לך תשובה בהקדם האפשרי." וואו זה היה קצר.
אני מכניסה את המחשב לתיק וקמה.
"יום טוב." אני אומרת ויוצאת.
הטלפון שלי מצלצל. זאת ליזי. אני לא עונה ונכנסת למעלית. הטלפון עוד פעם מצלצל. אני לא עונה.
אני יוצאת ישר לרכב וליזי עוד הפעם מתקשרת.
"מה קרציה? מה את רוצה?" אני עונה בעצבים. היא לא מבינה שאם אני לא עונה, אני לא רוצה לענות לה.
"תגידי מה את דפוקה? את לא ענית לי אתמול! התקשרתי פאקינג עשרים פעם! בגללך לא הלכתי!"
"ומזל שלא הלכת! שרפו את המועדון! את פאקינג חייבת לי את החיים שלך."
"אז לפחות היית יכולה לענות ולא לייבש אותי שעתיים בחוץ!"
"תעשי לי טובה את חיכית בקושי חמש דקות!" ליזי אף פעם לא מחכה.
"עדיין את היית יכולה לענות!"
"טוב את ראש בקיר, אני מנתקת." אני מנתקת ישר ומתחילה לנסוע הביתה. פאק היא עצבנה אותי.
אני מדליקה סיגריה, אבא מתקשר.
"מה קורה?"
"תכבי את הסיגריה עכשיו אנג'לה." אני מסתכלת למצלמה שיש לאבא ברכב שלי.
"דיי אבא, מותר לי ואני רוצה." למה הוא בכלל צריך מצלמה ברכב שלי?!
"אנג'לה -"
"אני מכבה." אני מכבה ומסתכלת למצלמה.
"בסדר?"
"כן. איך היה בראיון עבודה?"
"לא נראה לי שהתקבלתי."
"למה?"
"כי אף פעם לא עבדתי בזה, טוב אבא בכל מקרה אני כבר ליד הבית אני אדבר איתך שם."
"אני היה בבית רק בערב."
"בסדר, ביי אבא "
"ביי." אני מנתקת ואחרי כמה דקות אני מגיעה לבית.
"היי אמא." אני נכנסת ומתיישבת ליד אמא בספה.
"היי, איך היה בראיון עבודה?"
"בסדר."
משעמם לי.
"אמא ספרי לי משהו."
"אממ... מה את רוצה לדעת?" אמא אף פעם לא מספרת לי על הילדות שלה.
"אני לדעת איזה ילדה את היית."
"ילדה רגילה."
"ו...?"
"זהו, את יודעת פשוט הייתי ילדה רגילה, יש הורים טובים ובגיל עשרים הכרתי את אבא שלך בהר."
"ומה עשית בהר?"
"פשוט הלכתי לשם כי רציתי... להיות לבד ואחרי זה לחזור לבית." היא משקרת, אני מכירה את אמא שלי, היא כל הזמן משקרת על החיים שלה.
היא תמיד מספרת שהיה לה חיים מושלמים.
"דיי כבר, את לא יכולה לשקר לי כל החיים." היא לא עונה.
"תספרי לי את האמת." אני כבר מספיק גדולה בשביל לדעת, אני עוד שבוע בת עשרים! היא חייבת להפסיק לשקר לי!
"מה את רוצה לדעת?"
"הכול." היא מסתכלת עליי ואז מורידה את הראש.
"אבא שלי היה בן-אדם רע, הוא לא היה האבא המושלם."
"אז איזה אבא הוא היה?"
"הוא... הוא רצה שאני ארצח את אבא שלך." אני שמה את ידי על פי בהפתעה. אמא כל הזמן הזה שיקרה לי.
"הוא היה... היה גבר אלים."
"הוא הרים עלייך יד? אל תשקרי לי."
"הוא... כן... כל יום." ואיך סבתא מתה?
"גם לסבתא?"
"כן."
"אז היא..." מתה בגללו?
"כן... זה היה בגללו. הייתי בת תשע, שזה קרה לי... מול העיניים."
אוי אלוהים אני לא מאמינה שזה קרה לאמא. לא ידעתי את זה.
"כל הזמן הזה שיקרת לי, את פאקינג אמרת שהיה לך ילדות טובה! עשרים שנה את משקרת לי!"
"אנג'לה תפסיקי."
"וכל הזמן אמרת שסבתא מתה במחלה!"
"אנג'לה דיי."
"המצאת סיפור שלם! ולכל הילדים שלך! את משקרת! לי, לסטפן, ואלסיו, דין, אדל, לכולם!"
"אנג'לה תפסיקי!"
"ואני האמנתי לך כמו מטומטמת!"
"תפסיקי!" אמא קמה מהכיסא. "אני עשיתי טעות שסיפרתי לך."
אני בטוחה שאפילו לא סיפרת לי חצי מהסיפור שלך.
"אמא אני מצטערת, נסחפתי."
"אל תספרי לאף אחד על השיחה הזאת, בסדר?"
אני מהנהנת בראשי, אמא עולה לחדר שלה.
טוב אולי קצת נסחפתי אבל זה מוצדק! אני חשבתי כל החיים של אמא שלי היה חיים טובים ויפים, כמו שלי, אמא ואבא דאגו שהיה לי חיים יפים אבל למה לא סיפרו לי שזה היה החיים של אמא?!
"מה קורה?" סטפן נכנס לבית. "מה איפה אמא?"
"בחדר." אני אומרת ועולה גם לחדר שלי.
אני נכנסת למקלחת ויוצאת אחרי חצי שעה.
ליזי שולחת לי הודעה.
ליזי: רוצה לצאת?
אני: לא
ליזי: נוו למה?
אני: פחות רוצה
ליזי: נוו נצא לאחר מהמועדונים של אבא שלך
אני: לא
אני שמה פיג'מה ונכנסת למיטה. עכשיו שעה 10:38 אבל לא יזיק לי ללכת לישון.
(דין ואדל זה התאומים שהיילי הייתה בהריון באפילוג. בני 15)
