קיראן
1087 שנה מבריאת העולם.
עמדנו על קצה הצוק, למרות הפגיעה הקשה בכתפו, והעובדה שעמד על קצה הצוק, מבטו העז לא השתנה כשהוא הביט אליי וחרבו הייתה מכוונת לעברי.
למרות שחרבי פנתה לעברו, לא העזתי לקחת צעד נוסף, בהחלט לא יכולתי להרוג אותו, זה מה שהייתי צריך אבל לא יכולתי לעשות את זה.
קולות האנשים מאחור היו ברורים והם התקרבו אלינו במהירות, ואם הם יגלו אותנו ככל הנראה הוא יהיה מת או שנינו, בכל מקרה לא יכולתי לקחת את הסיכון הזה.
שיהיה, החלטתי וזרקתי את החרב שלי. הוא מצדו היה מופתע ומבולבל. כן, לא כל יום רואים את האויב שלך שומט את החרב שלו ורץ לכיוונך במהירות. מופתע, הוא לקח צעד אחורה ושמט את חרבו.
בלי לחשוב יותר מידי, אחזתי בידו, משכתי אותו איתי לקצה הצוק, קופץ למים העמוקים מתחת.
גם כשגופינו שקעו תחת פני הנהר, סירבתי לשחרר את ידו. גם כשאיבד ראה איבד את הכרתו לא הרפיתי ממנו. הייתי חייב להציל אותו בכל מחיר.
גררתי את אותו במורד זרם המים עד שהגענו לצד של הנחל, הבגדים שלו היו רטובים אך לא רק במים אך גם בדם, הוא איבד הרבה ממנו ולמרות שעדיין נשם הנשימה שלו נדמתה כקלושה וחום גופו היה נמוך, הייתי צריך למצוא דרך לעצור את הדימום ולהעלות את חום גופו.
נאנחתי, המקום היה ריק, אך לא יכולתי לוודא זאת, הייתי צריך למצוא מקום אחר מסותר מהעין כדי לטפל בו.
הרמתי אותו, כרכתי את ידיי סביבו והקמתי אותו על רגליו, הוא היה עדיין חסר הכרה, בגדיו היו מוכתמים בדם גופו היה רפוי וקריר מעט למגע, הוא זקוק לטיפול מיידי.
הבטתי סביב, הייתי צריך למצוא מקום מסתור, מקום שיחביא אותנו מעיניים חטטניות.
הייתה מערה קרובה למקום בו היינו, זה היה מקום טוב להסתתר בו לבנתיים, רעש המים נשמע בירור בתוך המערה, אך היא הייתה יבשה.
זה היה מספיק טוב לטיפול בגבר הזה, הוא היה חסר הכרה, ואולי ככה עדיף.
הייתי צריך להרוג את האדם הזה, ויצאתי מגדרי על מנת להציל אותו, עדיף שלעולם לא ידע זאת.
בגדיו היו סופגים מים ודם, הייתי חייב להסיר אותם ולראות את רמת הפציעה שלו.
הוצאתי סכין קטנה מהמגף והשתמשתי בה בעדינות כדי לקרוע את בגדיו הספוגים דם, הוא נאנק שהרמתי את בגדיו שנדבקו לעורו והזזתי אותם הצידה.
הוצאתי את הגלימה שלי, וקרעתי אותה לחלקים ארוכים וקיפלתי אותה לסוג של מרובע ולחצתי את הבד על הפצע המדמם.
הבד המקופל שינה את צבעו לאדום, והייתי צריך להחליף אותו, זרימת הדם החלה להיחלש ככל שלחצתי יותר, לאחר מכן קשרתי רצועה אחרת מסביב לחתך על מנת לגרום לעצירת הדימום.
הסרתי את הקשירה, ניקיתי היטב את הפצע והדם ולאחר מכן, שפכתי אלכוהול על מקור הפצע, זה גרם לו להתכווץ ויבבה נפלטה מפיו, אך נראה עדיין שתודעתו לא שבה עליו.
באופן כללי כול לוחם נהג לשאת עליו תרופות לפציעות שטחיות, על מנת לצמצם את נזק ולטפל בפציעות בצורה מהירה וטובה ולאפשר אף המשך לחימה.
גם נשאתי על גופי עשבי מרפא שונים, אבקות וגלולות יקרות ערך, הטיפול שלי היה טוב הייתי בטוח בכך, אך אם הוא לא יתעורר בזמן, הטיפול הטוב שלי לא יהיה יעיל במיוחד.
לא יכולתי להישאר כאן זמן רב, ולא יכולתי לאפשר לו לראות אותי, הוצאתי גלולה אחת והנחתי תחת לשונו, קיוויתי שהוא יבלע אותה כשיתעורר זה יעזור לו להחלים מהר יותר.
עזבתי אותו שהבנתי שלא אוכל להישאר יותר, הודיתי לו בלחש על כך שהציל את חיי בעבר, וקיוויתי שזה יהיה החזר שלי אליו וכך גם שלא אצטרך לראות אותו שוב.
למרות זאת, רגע לפני שעזבתי הסתובבתי אחורה להביט בו.
חייכתי לעצמי, הייתי צריך לעשות את זה, ולעולם לא אתחרט על כך. גם אם אחרים ידנו אותי על כך.
נשמתי עמוק ויצאתי החוצה בחזרה לעולם שלי.
YOU ARE READING
בוא לא ניפגש שוב
Historical Fiction✯נכתב✯ M×M [גרסה שתמחק בקרוב] תנו לאגדה להיאמר בקול, לחלוף על פני הרוח. דברים ישתנו, אך הלב ישאר. אלפי שנים יעברו ומים ועונות יתחלפו. ועולם עוד ימשיך לספר על אגדות. על שלום ותקווה, ועל הלב שימשיך לפעום. ומבט שיביט לעבר שמיים צלולים עם חיוך. והעולם...
