״אני בתוך לופ כזה שלא נגמר מין דפוס משעמם״ אמרתי והפסיכולוג הנהנן.
״כאילו הכל חוזר על עצמו וזה מדכא אותי. כאילו הצבעים סביבי לא משתנים אף פעם והבעיה שהכל אפור לאחרונה.״
״ואני מניח שזאת לא הרגשה נעימה לחוות כן?״ הוא שואל.
״לא תחושה חרא ואין איך לצאת מהמעגל הזה, אני רוצה אבל זה לא מספיק בשביל שזה יגמר. רצון זה דבר טוב״ גיחכתי.
״ומה את עושה חוץ מלרצות כדי לצאת מזה?״ הוא מקשקש במחברת שלו ומרים אליי מבט.
״מנסה לשבור את הדפוס כמה שיותר״ עניתי.
״איך שוברים את הדפוס?״ שאל.
״עושה דברים שאני אוהבת ומשתדלת להקפיד עליהם. רואה איזה סרט טוב או מתאפרת סתם ככה, מתארגנת דופקת שואו גם למקומות שזה לא נחוץ בהם, מקדישה לעצמי זה ספייר ועושה תסרוקת בשיער כי זה ההבדל בין לחיות בדפוס ומחוצה לו בשבילי.״ שיחקתי מעט בחוט שבצבץ לי מהשרוול בחולצה.
״אתה יודע אנשים ישפטו אותך לפעמים על מה לבשת לאן וישאלו אותך לאן אתה הולך עם ההופעה שדפקת ואני אני עונה שלבית קפה פה באיזור אבל לא בימים שהדיכאון שלי מנצח אותי לחלוטין שם אני נכנעת ונשארת בטרנינג כי זין על הכל״. הוא הביט בי בחיוך.
״אני אשאל אותך שאלה וקחי רגע לחשוב את חושבת שמה שאת עושה זה בעצם להסיח את דעתך מהדיכאון יותר מאשר לצאת מהדפוס?״ הוא שאל.
״אם אני לא אסיח את דעתי אני נשארת בתוך הדפוס. בתוך המחשבות שלי, זה הדפוס שחוזר על עצמו אז אין לאן לברוח לא ככה? זה עדיף מאשר לשבת במיטה ולטבוע בהרגשה הזאת של הלבד למרות שכולם סביבי אוהבים אותי אני לא יכולה ככה אני אשתגע וזה יהיה הסוף שלי.״ עניתי והמשכתי לשחק בחוט השרוול שלי עד שנקרע.
״מי בחיים שלך אוהב אותך?״ הוא שאל.
״החברים שלי, אימא שלי, אבא שלי אני מאמינה, המשפחה שלי״ עניתי.
״ואת אוהבת אותם?״ שאל ״כן..״ השבתי.
״איך את מראה להם את זה?״ שאל והסתגרתי פנימה אל תוך עצמי והנה שוב אני מטיילת במחשבות. נזכרת בכמה מהחברים שלי אני מסננת בתקופה האחרונה למרות שהם מתעקשים לחייג ולשלוח הודעות חג, בוקר טוב ושבת שלום, נזכרת בכמה כעס וטינה יש לי לאבא שלי ואיך יוצא לי לצעוק עליו בכל השיחות בינינו, נזכרת בכמה אימא שלי ואני רבות ואני תמיד יודעת להזכיר לה את הטעויות שעשתה בתור נערה והחסרונות שבה למרות שאני רואה שכואב לה לשמוע והמשפחה הרחבה שלרוב אני אומרת לעצמי שלא משתבחת עם השנים אם בכלל הייתה משובחת אי פעם. אני מכירה את עצמי אני יודעת להגיע לרמות נמוכות אני לא יותר טובה.
״היי..״ הוא מנפנף לעברי ואני יוצאת מזה.
״כן..אני לא יודעת נראלי נסיים להיום״ אני אומרת ועושה את דרכי אל עבר היציאה.
״נשארה לנו רק רבע שעה קדימה אני מאמין בך, כיף לשמוע אותך מתבטאת באופן כזה פתוח זה מראה על התקדמות״ אמר בחיוך.
״ההתקדמות היחידה שלי כרגע זה הביתה אבל תודה גיא אחלה סשן.״
אמרתי ועזבתי שוב כמו כל פעם שאני מרגישה שהוא נוגע בי קצת יותר מידי, כמו כל פעם שאני מרגישה בחקירה צולבת אצלו בחדר המקושט והצבעוני. חדר אופטימי מידי לאנשים אפורים כמוני.
~~~~
קריר בחוץ והכוכבים כמעט מכסים את השמיים.
״מתחיל להחשיך לאן יש לך לצאת?״ אימא שואלת.
נאנחתי ״להליכה אימא.״
״עם החצאית הזאת?״ היא זרקה לעברי בטון שופט.
״שחררי אותי כן.ביי.״ השבתי כשזרקתי מצית וקופסאות סיגריות אל תוך כיס המעיל והיא לא הגיבה חזרה.
אני עושה את דרכי אל עבר דלת הכניסה של הבית ומרגישה את המבט הבוחן שלה, אני הופכת למעין פקעת עצבים פותחת את דלת הכניסה וטורקת אחרי.
תחושה של אשמה וחרטה מתחילים לעטוף אותי כלפי ההתנהגות שהשתנתה לאחרונה והתקפי זעם שמצליחים לפרוץ את שלוותי הרבה יותר בקלות מאשר פעם, יש לי קנאה לילדה הקטנה והרגועה הזאת מפעם.
פתחתי את דלת ביתה בעדינות ומבקשת מבויישת במעט ״אימא סליחה.״ וסגרתי את הדלת בחזרה לא מחכה לתגובה חזרה. אולי העיקר במעשה היה להרגיש טוב עם עצמי.
האוויר הקר בערב החשוך משרה תחושה של נחת, האיזור מתרוקן מעוברי אורח ורכבים ואני הולכת בשבילים מתחת לפנסי הרחוב שמאירים את דרכי.
פניי מושפלות אל מדרכת הרחוב ואני שוקעות במחשבות ״הייתי יעילה היום?״. ״באמת היה הכרחי להגיב כמו שהגבתי?״. ״אוח הייתי דרמטית״. ״משעמם לי בחיים״. ״אני צריכה שינוי״. לקחתי איתי מפתח?״. ״אני צריכה סיגריה״. לקחתי נשימה עמוקה ונאנחתי.
״קטנה ואחזור הביתה אני חייבת להפסיק לעשן״ התיישבתי על ספסל עץ ישן באמצע הדרך ואמרתי לעצמי בזמן שהוצאתי את הקופסה מהכיס שלפתי ממנו סיגריה והדלקתי.
YOU ARE READING
SHE
Teen Fictionמה הבחורה צריכה בחיים כדי לחיות? הכל אצלה מושלם אבל כמעט קורס, היא תמיד מחוזרת אבל אף פעם לא זאת שתיבחר היא לא רוצה שיבחרו בה אבל לא בדיוק, היא בדיכאון אבל לא בדיוק, אף פעם לא יודעת מאיפה להתחיל ואיך לסיים, יש בה משהו פשוט אבל לא בדיוק. היא מאמינה...
