שנתיים אחר כך:
אני מביטה בהשתקפות שלי, היא מטושטשת מהאדים שהצטברו על המראה.
אני נוטפת מים על הרצפה, אני מסובבת את הידית של הברז, מים מתפרצים החוצה.
הצמדתי את שתי כפות ידי אחת לשניה ומיקמתי אותך מתחת לזרם המים, מים מילאו את ידי ומיד השפרצתי על פניי. לראות אם משהו משתנה אבל שום דבר לא משתנה.
עטפתי את גופי במגבת וסגרתי את זרם המים בכיור. ניגבתי את רגלי לפני שיצאתי אל חדרי.
בדקתי שהדלת והחלון נעולים, סגרתי את הוילון והדלקתי את המאוורר.
המגבת שהייתה על גופי ממזמן נשמטה אל הרצפה, אספתי את שיערי בקליפס וגיששתי בגמלוניות אחר המדים שלי.
חצאית כחולה חלקה, בצבע כחול נייבי, וחולצה לבנה עם סמל התיכון בצד שמאל על חזי בצבע החצאית. יונה קטנה עם שמש מאחוריה.
תיכון סילבר-לייק. המקום האחרון שחשבתי שאהיה בו, אחרי שאמא שלי החליטה שבית ספר ציבורי הוא "לא בשבילי" היא התחילה לחפש דרכים להעביר אותי לסילבר-לייק, בינואר. אחרי תחילת הלימודים.
פתחתי את המגירה השלישית בשידה הגדולה והוצאתי משם הלבשה תחתונה.
לבשתי את בגדיי והברשתי את שיערי.
שיערי קלוע לצמה קטנה, השתמשתי בליפסטיק, ומרחתי מעט מסקרה על ריסי כדי להבליט את עיני.
היא אמרה שזה יהיה לטובה אבל אני מפחדת שהכל ישאר אותו הדבר, זאת האופציה האחרונה במקום פנימייה שבה אצטרך לחלוק את חדרי עם עוד שלושה בנות זרות, ללבוש בגדים שבהם לא אוכל לנשום והכי גרוע מכל, לא אוכל לעזור לאמי.
היא מקריבה את עצמה בשבילי, היא עובדת קשה. וכשאני מתכוונת קשה זה קשה.
היא מנתחת בבית החולים כך שבקושי אני מדברת איתה בבוקר.
ובסופי שבוע היא מבלה את זמנה החופשי בלישון, לפעמים היא רוצה איתי סרט או אפילו הולכת איתי להליכה לילית. אבל לאחרונה לא יוצא לי לראות אותה.
זה מרגיש כאילו אני גרה לבד.
אמי כבר יצא לעבודה ממזמן, למרות שהשעה עכשיו רבע לשבע, הנסיעה לסילבר-לייק לוקחת לפחות ארבעים דקות נסיעה, אבל בגלל שאני מסרבת לנהוג ברכב, אני לוקחת את האוטובוס.
אז אני אגיע לשם בסיבות שבע ארבעים.
לקחתי את תיק הגב שלי ויצאתי מחדרי, כבר ארזתי הכל אתמול, הספרים, המחברות, קפוצ'ון, אוזניות ומטען.
לקחתי גם ספר קריאה קצר למקרה שאשתעמם בקפיטריה.
ירדתי במדרגות והתקדמתי אל ארון הנעליים, הוצאתי משם את נעלי הספורט הישנות שלי.
קול נביחה נשמע מאחורי, בטרקאפ הכלבה שלי קשקשה בזנבה ועשתה קול גבוה.
"אני מצטערת בטרקאפ, אחזור בעוד כמה שעות," כרעתי ברך "מבטיחה." נשקתי לאפה והיא נבחה.
"ביי מתוקה." נופפתי לה לפני שסגרתי ונעלתי את הדלת הראשית.
הנסיעה באוטובוס לקחה חמישים וחמש דקות וארבעים ושמונה שניות.
אני ידעתי שאתחרט.
קר לי, שכחתי את המעיל בבית, ואני לא מכירה פה אף אחד.
אני מתערבת שכולם חושבים שאני רוח, עורי החיוור הפך לאדום מהקור, ושיערי הכהה מדגיש אותו עוד יותר.
אמא שלי אומרת שאני נראת כמו בובה.
עינים גדולות חומות ושיער מושלם.
ונמש קטן שממוקם באלכסון מתחת לעין הימנית שלי.
אני עושה את הצעד הראשון לכיוון הדלת הראשית של התיכון.
אלוהים. אני עומדת להקיא.
"היי! ילדה חדשה!" קול נשי נשמע מאחורי, "תסתכלי!"
הסתובבתי והבזק לבן סנוור את עיני, הרמתי את שתי ידי וכיסיתי את פניי במהירות.
"את בטוחה עכשיו," הקול הנשי אמר, הורדתי לאט את זרועותי והבטתי בנערה הנמוכה בעלת השיער הבלונדיני מנערת חתיכת נייר.
"סליחה שזה הרושם הראשוני של סילבר-לייק, כולם מקבלים תמונה של היום הראשון שלהם. זה חוק." היא מחייכת ומושיטה לי את התמונה.
רואים אותי שם במטושטש, בתמונה אני מסתירה את פניי עם שתי זרועותי ופני מוסתרות.
"אני אליסון, אבל את יכולה לקרוא לי אלי. או לא," היא חוטפת את התמונה מידי. "סליחה שוב, זה חלק מפרויקט לסוף השנה." היא תוחבת את התמונה הזעירה לכיסה ומשלבת את ידה בשלי.
"איך קוראים לך?" שאלה.
"אשלי וורד," עניתי.
"אשלי וורד, אהבתי. זה בסדר אם אקרא לך אש?"
"לא אכפת לי." הנהנתי.
שתינו הלכנו ביחד, נתתי לה להוביל, אני מרגישה שאוכל לסמוך עליה.
"מאיפה באת אשלי?"
"אני מלורנס."
"מלורנס? זה לא רחוק בשביל בית ספר?" היא שאלה. אולי היא צודקת, זאת הייתה טעות.
"אני לא יודעת." עניתי מה שעלה בראשי.
"אז למה באת לפה? מה את עושה בבוסטון הנפלאה?" היא לא תפסיק עד שתדע הכל?
"אני-"
"אלייייי!" עוד נערה בלונדינית הופיעה, היא צווחה את שמה של אלי ורצה אליה באושר.
"גוון!" הוא אמרה בהפתעה שהנערה קפצה עליה לחיבוק דוב.
"היי," גוון מתנתקת מאלי ומסתכלת עליי, "גוון זאת אשלי, אשלי זאת גוון."
"היי." אני מחייכת אליה בביישנות. מקווה שהיא תהיה נחמדה.
"אשלי באה כל הדרך מלורנס לסילבר-לייק," אלי אמרה בהתלהבות.
"וואו. כנראה את ממש רצית ללמוד פה כנראה." היא מגחכת לעצמה.
"מה יש לך השעה הראשונה?" אלי שואלת אותי.
"אה," אני פולטת "גברת בראון אמרה שבשעה הראשונה יעשו לי סיור בבית הפסר וירשמו אותי לחוגים."
"אוי," גוון אומרת "תקשיבי, בדרך כלל זה שני בחורים, אחד בלונדיני, הוא יתחיל איתך כנראה ואל תיתני לו לגעת לך בטלפון. השני עם משקפיים ותקווי שהיום הוא מרגיש טוב כי הוא משתעל כל שתי שניות."
"בהצלחה." היא קורצת אליי.
היא ואלי מסתובבות ומתקדמות אל קצה המסדרון. אני מחטטת בכיסי ומוציאה את הפתק, להתייצב מול משרד המנהל בשעה שמונה בדיוק.
אני מקמטת את הפתק ומחזירה אותה בחזרה אל כיס החצאית.
תנשמי. אני אומרת לעצמי.
את מסוגלת.
"וורד אשלי?" המזכירה שמאחורי הדלפק קוראת בשמי.
"אני." קמתי על רגליי.
"גברת בראון לא פנויה כרגע, היא רצתה לעשות לך את הסיור באופן אישי, אבל אל דאגה יקירתי היא מצאה מחליף," היא אומרת. "הוא מחכה ברגעים אלו מחוץ למזכירות."
אני מסתכלת עליה בתדהמה.
בלעתי את רוקי ולקחת את התיקייה שמלאה בחומר שאני צריכה להשלים.
"בהצלחה יקירה!" המזכירה קמה מהכיסא וצופה בי יוצאת. קריפי.
אני פונה לכיוון הספסלים שלית דלת המזכירות, הנחתי את התיק שלי על אחד מהמושבים ודחפתי לשם את התיקייה.
חתיכות שיער נפלו עלי פניי ונתקעו ברוכסן של התיק.
"שיט!" ניסיתי למשוך את זה אבל זה לא עבד.
"צריכה עזרה?" לא יכולתי להרים את ראשי אל הקול העמוק אבל ידעתי שהוא חייב להיות הבחור שעושה לי את הסיור.
"כן בבקשה," נשכתי את השפה התחתונה שלי, ידי נשמטו לצידי גופי, הראש שלי צמוד לתיק ואני עומד כמו אדם זקן עם בעיות בגב.
"הנה." תוך כמה שניות הוא מצליח לשחרר את השיער שלי ומציל אותי ממלכודת הקשרים הזאת.
תחבתי את שיערי מאחורי אוזני וסגרתי את הרוכסן של התיק. "תודה." השבתי.
הרמתי את מבטי רק כדי לגלות פנים מוכרות.
הוא גם לא ציפה לזה, שנינו עומדים זה מול זה, בהלם.
איך הוא יכול להשתנות אבל עדיין להראות אותו הדבר?
כנראה הוא גם שואל את אותה השאלה שרצה בראשי שוב ושוב ללא הפסקה.
"במבי?"
YOU ARE READING
Rule Breaker/ שובר חוקים
Romanceאשלי וורד, היא תמימה. היא הבת היחידה למשפחה מושלמת. היא הצבי הקטן שרוצה לשרוד ביער, אבל מסביבה עורבות לה סכנות. הכל מסתבך שהיא פוגשת בג'ון גרייסון. חבר ילדותה. ג'ון גרייסון, הוא ההפך מכל טוב. הוא בן יחיד בין שלוש אחיות קטנות, הוא צריך לדאוג להן ולע...
