The Beach Boy - Larry Stylinson

פרולוג

הלוואי ולואי היה יודע מה הסיבה שהמתולתל עם הלחיים הנפוחות והגומות העמוקות מעצבן אותו כך. הוא מכיר את הארי סטיילס מאז ומעולם, טוב, זה ילד הפלא. ממש האוצר של עיירת הייל. העיירה הקטנה מונה רק כשמונה אלפים של תושבים, ולואי שונא את זה. הוא יכול לספור את האנשים ולסדר אותם בראשו מהאדם הקטן ביותר למבוגר ביותר, מי ימני ומי שמאלי, מי נוצרי, יהודי או מוסלמי. ולעזאזל, זה כבר היה משעמם. אז כמובן שלואי הכיר את ילד הפלא, זה שניגן יצירות של מוצארט כבר בגיל שלוש וחצי, זה שקפץ שנה בכיתה ג' (ומאז הוא נמצא עם לואי בשכבה.), זה שמאז ומעולם היה מתנשא, עם אף למעלה, שלא העז להסתכל על סובביו. (הוא ידע רק ללקק למבוגרים.) הם היו יחד בגן וביסודי, הם היו יחד גם בחטיבה, ועכשיו הם בשנתם האחרונה בתיכון. זה כמעט ובלתי אפשרי ללואי לעמוד לידו, להיות איתו באותה הסביבה ליותר מארבעים וחמש דקות, מילא, לואי חייב לסבול את זה בבית הספר. אבל עד לפה? למה הוא היה חייב להגיע לכאן? למה אחרי כל השנים האלו שהיה עסוק בכינור המזורגג?

זה המועדון של לואי. זה מקום הבריחה שלו.

באיזה חוצפה הוא בכלל הסכים לעצמו לדרוך כאן? למה פאקינג עכשיו?

פתטי. הוא בטח חושב שגלישה זה מגניב, שזה יעזור לו להשיג חברים, בנות או משהו. אבל לעזאזל, גלישה זה לא סתם ספורט. כן, אתה יכול להתחרות ולהשוויץ בפרסים שלך, או לפחות בקוביות ובשרירי הרגליים שלך לכל איש שרק תרצה (לואי ניסה, הוא יודע שזה עובד.) אבל זה יותר מזה. בשביל לואי, לפחות. התחרות היא רק קו תחתון. התחושה ההיא, שגורמת לך להרגיש בטופ של העולם, השיער המתנופף ברוח, החול שנמצא בכל מקום, השקיעות היפות והמים הקפואים, אותה שלווה שכל כך הרבה אנשים מחפשים - זה סימן הקריאה. זה הבולד בשביל לואי.

הוא נוחר.

אין מצב שהאידיוט הזה אי פעם יבין.

לא טוב כמוהו.

שימחק כבר את החיוך הזה מהפרצוף שלו.