סודות מתחת לכס המלוכה

פרולוג

"אני חייב למהר" נשמתי בכבדות. הסתכלתי סביב, גשם כבד יורד, מרטיב את האדמה, הרוחות העזות מעיפות את העצים מצד לצד. למרות החושך, הצלחתי לראות מרחוק שני ארנבים חומי פרווה נכנסים לתוך האדמה, בורחים מהגשם. אבל שום זכר לשומרים
הם עדיין לא כאן, יופי
אבל לא להרבה זמן
הסתובבתי במהירות לדלת, לא חשבתי פעמיים ודפקתי בחוזקה על הדלת מעץ בדחיפות.
"תפתחי כבר לעזאזל" מילמלתי, לא הפסקתי לדפוק עד שהדלת נפתחה.
מולי הופיעה אישה מבוגרת בסביבות סוף גיל השלושים שלה. שיערה החום כהה היה אסוף לגולגול. על אף שהיה חשוך עכשיו, יכולתי לראות שמץ של שיער לבן מבצבץ מהתסרוקת.
היא לבושה בחלוק ונעלי בית כחולים תואמים, עיניה הנוקשות מביטות בי בפליאה ובשאלה ללמה אני כאן.
פעם הייתי זורק לה מחמאה על העיניים היפות שלה, או שהייתי זורק בדיחה, אבל לא היום. לא, אין לי זמן לבזבז.
"הם יודעים, אליס" נכנסתי פנימה מבלי לחכות וסגרתי את הדלת אחריי.
"על מה אתה מדבר, ארתור?" היא לא הבינה. איך היא שכחה?
"הם יודעים שהילדה פה" לחשתי לה בתוקפנות. פניה של אליס נפל, אימה חלפה לה בעיניים כשהבינה את גודל המצב.
חלפתי על פניה אל עבר החלון שמשקיף החוצה והצצתי החוצה. עדיין אין שום סימן לסוסים שחורים.
"איך אתה יודע?" שמעתי את אליס מתקרבת אליי, דאגה נשמעת בקולה.
"מוקדם יותר שמעתי את המלך פוקד על השומרים שלו ללכת לבדוק משהו בבית היתומים" הבטתי בה "איזה עוד סיבה יש לו להביא שומרים אליך הביתה אם לא הילדה?" בדקתי פעם אחרונה דרך החלון לפני שסגרתי אותו. לפחות עכשיו הם לא יכולים להסתכל פנימה.
הסתובבתי לעבר אליס. היא נראית אבודה, עיניה מסתכלות לעבר הרצפה, זזות מצד לצד.
הדאגה בפניה גרמה לפניה היפות להזדקן ב10 שנים. יכולתי לראות את הגלגלים במוח שלה זזים, מנסים למצוא תוכנית מה לעשות בדיוק. אבל אני כבר יודע מה לעשות.
"אני אקח את הילדה אליי"
אליס הרימה את המבט אליי, דבריי רק גרמו לדאגה בפניה להעמיק "אי אפשר ארתור, צריך לעבור תהליך אי אפשר סתם בפתאומיות"
"אין לנו זמן לזה עכשיו, אני כבר החלטתי, הילדה תישאר אצלי" נהמתי לעברה, היא פערה את עיניה בפחד.
טעם חמוץ עבר לי בפה, גועל עבר בי מאיך שאני מתנהג אליה. היא רק מנסה לעזור אבל המחשבה שהשומרים ישימו את ידיהם על הילדה, יקחו אותה וישתמשו בה הגעילה אותי אף יותר.
אני לא אתן לה לעבור את זה עוד פעם. אני הבטחתי לה את זה.
"אוקיי" היא נאנחה בהפסד "בוא אחריי" שנינו הסתובבנו לעבר גרם המדרגות הישן והתחלנו לעלות למעלה.
המדרגות חרקו תחת כל צעד שעשיתי לעבר החדר המיועד.
פעם הייתי רץ במדרגות הישנות האלו בחופשיות ובלי דאגות, הייתי משחק תופסת עם אליס, הייתי עושה שטויות, עושה בדיחות, מציק לגברת בל, אבל עכשיו המדרגות לא היו כלום חוץ מתזכורת לחיים שלא יהיו עוד. לחיים ששמתי מאחורי כשברחתי והתחלתי לעבוד בתור רופא.
הפעם האחרונה שהייתי כאן היה לפני שלוש שנים.
עד עכשיו אני זוכר את הפרצוף של אליס כשראתה אותי, עיניה פעורות בהפתעה למראה חבר ילדות, מחוסה בגלימה שחורה וילדה לא יותר מבת 5 ישנה בזרועותי, מוסתרת מתחת לגלימה. באותו יום ביקשתי ממנה שתשמור על הילדה ולא תספר לאף אחד על קיומה ועכשיו אני כאן בשביל לקחת אותה בחזרה.
הגענו למסדרון ארוך שבסופו מראה גדולה.
על הרצפה המעופשת פזורים צעצועים ישנים שחלקם אני מזהה עוד מהתקופה שאני הייתי ילד וחלקם כנראה אליס מצאה וחשבה שהילדים יאהבו את זה.
אליס לא עצרה לרגע והמשיכה פנימה, עוברת בקלילות בין הצעצועים בלי לדרוך על אף אחד מהם, בזהירות כאילו מדובר בחומר נפץ.
בלעתי בכבדות. חרדה חילחלה לתוך הגוף שלי כמו נחש שמאיים להכיש אותי.
לשנייה לא חשבתי שהילדה תזכור אותי, היא הייתה קטנה מדי כשלקחתי אותה ושמתי אותה בבית היתומים, היה גם עדיף שלא תזכור אותי.
ולמרות זאת חששתי שהיא כן. שתזכור מי אני ושבמקום שתבוא אליי עם זרועיה פתוחות לחיבוק, היא תנסה לברוח. אם היא תנסה לברוח, רוב הסיכויים שהשומרים ימצאו אותה לפניי וזה יהיה נורא.
לפתע אליס הסתובבה בחדות אליי, עיניה התכווצו בזעם. העצירה הפתאומית גרמה לי לעצור אחריה, גבותי הורמו בפליאה משינוי ההתנהגות
"למה לא אמרת לי?" היא הניחה את ידיה על המותניים שלה.
כיווצתי את העיניים בשאלה. על מה היא מדברת?
"אליס, אין לנו זמן לזה עכשיו-"
"למה לא סיפרת לי שיש לה כוח" היא פלטה במהירות. לקח לי שנייה להבין מה היא אמרה. פניי השזופות החווירו מאימה, עיניי השחורות עברו על פניה במטרה למצוא שמץ של שעשוע, שמץ של צחוק. אבל היא לא צחקה. אליס אף פעם לא הייתה אחת שידעה איך לצחוק.
עינייה החומות נעוצות בשלי, היא נראית נבגדת, כאילו נעצתי לה סכין מאחורי הגב וזרקתי אותה לכלבים. מה שהכי נורא הוא שאני סוג של עשיתי את זה.
במשך שנים היה איסור על שימוש בכוחות של אלו שנולדו איתם, עוד מלפני שאני נולדתי. המטרה הייתה שהתושבים חסרי הכוחות יוכלו להיות מוגנים ושיהיה שיוויון ביניהם. כל מי שנתפס משתמש בכוח שלו, כל מי שיש לו כוח או כל מי שעזר להחביא אדם בעל כוח, היו לוקחים אותו לכלא ושופטים אותו במשפט לא הוגן שתמיד הסתיים בהוצאה להורג לפומבי.
מאז ומתמיד האנשים בעלי הכוח היו יותר חזקים מאנשים שנולדו בלי כוחות וזה עורר פחד במלך שיום אחד האנשים שנולדו כך יקימו מהומה ובכך ינסו להוריד אותו מהכתר.
החוק הוחמר עד לידי מצב שגם אם הייתה שמועה שמישהו הוא בעל כוח מסוים או שהשתמש בכוח שלו בפומבי, היו הורגים אותו.
וככה האוכלוסיה של האנשים בעלי הכוחות הצטמצמה עד לכמעט הכחדה. המלך חשב שאם יהרגו את כל בעלי הקסם, כך הדבר המקולל הזה, כך המלך קרה לזה, יעלם והתושבים יהיו מוגנים. אבל זה לא הצליח. עדיין, אפילו לאנשים רגילים, יכולים להיוולד ילדים עם כוחות.
השאלה היא...
"איך את יודעת?" לחשתי בתדהמה
שפתיה של אליס התהדקו לפס, הכעס שהופיע בעיניה נעלם ובמקום עיניה החומות נפלו לרצפה בחשש. לרגע הרגשתי כובד על הכתפיים שלי, פחד חילחל לי בגוף מהמחשבה שקרה משהו רע לילדה שאליס לא מספרת לי.
"עדיף שתראה בעצמך" היא ענתה בכניעה. ידה הושטה לדלת, סובבה את הידית הצידה ופתחה את הדלת לרווחה. הצצתי פנימה, עיניי נפארו למראה שקיבל אותי.
החדר בעל הקירות מעץ, נראה חום במקור. ארון חום קטן צמוד לפינה של החדר, חלון גדול בצד הימני של החדר שנתן נוף מושלם לגשם הסוער בחוץ ומיטה קטנה באמצע. חדר פשוט כמו שאני זוכר מהשנים שהייתי פה. היה שמץ של צבע חום אדמדם בחדר רק שעכשיו במקום צבע חום, צבע שחור השתלט על החדר. שורשים של שחור עברו לאורך החדר כאילו הם ניסו להשתלט על עוד מקומות בחדר. להשאיר חותם.
היו סימני חריכה לאורך הארון, הקיר ובסופו על הרצפה. במראה ראשוני זה נראה כאילו מישהו הדליק אש ושרף חלקים מהחדר בתור נקמה. אבל כשריחרחתי את האוויר, החמצתי פרצוף, רעד עבר בגופי. זה לא ריח של עשן
החדר מסריח מריח של מוות, של אופל ושל ריקבון. כאילו מישהו הרג פה מישהו והחדר מתחיל להסריח מהריקבון של הגופה.
הייתי צריך לפחד, לשנות את דעתי ולברוח אבל לא יכולתי שלא להתעניין. אני לא מאמין שזה עבד.
עיניי השחורות שוטטו לאורך החדר, עוקבות אחרי השורשים השחורים עד שנחתו למקור, לגרעין. על ילדה קטנה שיושבת על הרצפה צמוד למיטה, מסתירה את פניה עם הרגליים שלה. איך פספסתי אותה?
שיערה הארוך של הילדה כיסה את פניה וגם קצת את רגליה אבל יכולתי לראות שמץ של שמלה אפורה מבצבצת מהשיער. עבר כל כך הרבה זמן מאז שראיתי אותה, כמעט שלוש שנים. היא גדלה כל כך מאז, שיערה השחור התארך. אני זוכר כמה קטנה היא הייתה כשהבאתי אותה לפה, שברירית, חלשה. מי לא יהיה אחרי מה שהיא עברה...
שמתי לב לכפפות מעור אשר נמצאות על ידיה. בטח עלה לאליס הון בשביל לקנות את הכפפות האלו.
התקדמתי צעד אחד, הרצפה חרקה תחת המשקל הכבד שלי. סיננתי קללה כשהילדה הרימה את הראש בבהלה למראה אורחים אצלה בחדר.
היא התנשפה בבהלה, עיניה הירוקות מצאו את עיניי השחורות ולרגע התפעלתי למראה עיניה הירוקות.
בחשיכה, שתי עיניה בהקו כמו שתי פנסים ירוקים שמסתכלים הישר אליי, מהפנטות אותי.
התקרבתי עוד צעד, הילדה לא זזה, אבל הקשיחה את גופה. הייתה לי הרגשה שאם אתקרב עוד היא תנסה לתקוף אותי בתור הגנה עצמית.
"ששש, אני לא אפגע בך" הבטחתי לה.
שמץ של בלבול הופיעה בעיניה שהיו פעורות לרווחה בפחד. היא נראית מופתעת שאני לא פוחד ממנה.
"קוראים לי ארתור." הצגתי את עצמי במהירות לפני שהתחלתי להסביר לה את המצב "אנשים רעים עומדים לבוא לכאן ולקחת אותך מכאן, אני באתי לקחת אותך כדי שהם לא יגיעו אליך" הכרחתי את עצמי לקחת עוד צעד. לחץ התחיל להתפשט ברחבי הגוף שלי, יכולתי לשמוע את פעימות הלב המועצות שלי באוזן.
מה אם אני לא אספיק?
מה אם היא לא תאמין לי?
מחשבות טורדניות חדרו למוחי אבל דחקתי אותם הצידה, אני צריך להירגע אחרת אני לעולם לא אצליח לשכנע אותה.
ציפיתי שהיא תגיד משהו בחזרה אבל במקום הילדה פשוט הסתכלה עליי, עיניה עדיין פעורות לרווחה רק שהפעם היא הסתכלה עליי בהבעה מופתעת, כאילו אני משוגע.
"היא לא דיברה מילה מאז שהיא הגיעה לכאן. אני אפילו לא יודעת איך קוראים לה" אליס הסבירה מאחורי.
אז היא לא מדברת? סיננתי קללה. איך אני אמור לתקשר איתה?
דפיקות רועמות הידהדו לאורך הבניין, הסבתי מבט לעבר אליס. מבטינו הצטלבו באימה.
הם כאן
הסתובבתי בחדות לעבר הילדה "הם כאן, אנחנו צריכים ללכת" אמרתי בחוסר סבלנות. הכרחתי את עצמי להתקרב אליה בשתי צעדים גדולים מעל הזרועות השחורות על הרצפה ואספתי אותה בזרועותי. יהיה זמן לתקשר איתה אחר כך.
הילדה התפתלה, דחפה אותי, ניסתה להתחמק ממני. בשל היותה גדולה יותר ובכך גם כבדה יותר, היה לי קשה יותר להחזיק אותה.
"אליס. דרך יציאה" סיננתי לעבר אליס תוך כדי שאני שומר שילדה לא תרד לי מהידיים. אליס, שנראית כאילו יצאה מהיפנוזה, מיצמצה כמה פעמים לפני שהתחילה לפעול. היא פנתה לחלון שהיה פגום מעט משורש שחור שהיה על החלק התחתון של המסגרת. כשאליס הושיטה את היד כדי לפתוח את החלון, פחד עבר בי
"אל תגעי בזה!" נבחתי עליה. אליס משכה את ידיה בחזרה בפחד. לשנייה היא לא הבינה למה התכוונתי עד שראתה שעמדה לנגוע בחלק השחור.
היא פתחה את החלון מבלי לגעת במסגרת הפגומה, התכופפה קדימה וקול של חבטה חדר דרך הקול הרועם של הגשם.
כשאליס הלכה לאחור אני התקדמתי קדימה כדי להסתכל למטה. סולם עשוי מחבלים הגיע מהחלון עד לקרקע בצורה מושלמת. הסולם מחבלים היה כבד מספיק בשביל שלא יעוף ברוח אך עדיין הוא טילטל מצד לצד בצורה מסוכנת, צעד אחד לא נכון וניפול למטה.
הילדה המשיכה להתפתל, דחפה אותי, הרביצה לי לחזה, אפילו חשפה אליי שיניים בנהמה בשביל שאשמור מרחק, אבל כלום לא עזר.
לשנייה רציתי לצעוק עליה שתפסיק, לתת לזעם שבי שלי לצאת כדי שארגע טיפה, אבל במקום החלטתי ללכת בדרך אחרת.
כשהיא המשיכה להתפתל ניערתי אותה, הכרחתי אותה להסתכל לי בעיניים "תחזיקי אותי חזק אחרת שנינו ניפול" לחשתי לה בתוקפנות. עיניה פערו מפחד, אבל היא הפסיקה לזוז.
הדפיקות החזקות הופיעו שוב, תזכורת למעט הזמן שנותר לנו. העפתי מבט אחד אחרון לעבר אליס, עיניי התרככו להבנה של מה שעשיתי לפני שלוש שנים.
השומרים עכשיו הולכים להיכנס פנימה, ברגע שיראו את השורשים השחורים האלו הם יבינו שילד בעל כוח היה כאן ושאליס היא זאת שהחביאה אותו כאן, עכשיו היא הולכת לשלם על כל זה והכל בגללי...
"אליס" לחשתי בקול חנוק, הגרון שלי התהדק, דמעות מרות ומגעילות חילחלו לקצות העיניים שלי, מאיימות לרדת. רציתי להודות לה, על הכול. על שלקחה את הילדה מבלי לשאול שאלות, על שהייתה חברה כל כך נאמנה. יש עוד כל כך הרבה דברים שרציתי לספר לה, בעיות שמציקות לי, איך עבר עליי, את העובדה שהתגעגעתי אליה. שיכול להיות שלא יהיה לי עוד הזדמנות לספר.
"לך" היא לחשה בשקט, ידה נגעה בזרועי ודחפה אותי לכיוון החלון. למרות מה שעשיתי, היא עדיין מנסה לעזור לי.
התשעשתתי על עצמי וכיכחתי בגרוני. היא צודקת, אין זמן עכשיו לדמעות.
הילדה החזיקה אותי חזק, ידיה קשורות מסביב לצוואר שלי, רגליה מסביב למותנים שלי מה שאפשר לי להשתמש בשני הידיים כדי לרדת בסולם. ברגע שיצאתי מהחלון, ידיי נעולות על הסולם בשביל לא לעוף, הגשם העז פגע לי בפנים. בשנייה אחת נרטבתי בכל הגוף, הבגדים נצמדו בשנייה לגופי בתחושה דביקה ולא נוחה. אבל דחפתי את ההרגשה הצידה, אני צריך להתרגז.
ירדתי בסולם, שמתי לב איפה אני אוחז, איפה אני שם את הרגל שלי כדי שלא נחליק. הילדה עדיין אוחזת בי חזק כאילו חייה תלויים בזה. והם באמת תלויים בזה.
כשהייתי קרוב לאדמה שמעתי בום חזק. קולות רמים של השומרים פורצים פנימה לתוך בית היתומים הידהד אפילו מחוץ לבית היתומים. לא בזבזתי רגע.
שמתי יד על הראש של הילדה, יד אחת מסביב לגופה והתחלתי לרוץ. השתמשתי בכל הכוח שיש לי כדי לרוץ בלי עצירה. רגליי לוקחות אותי עם כל צעד גדול הרחק מבית היתומים וכך גם שוב הרחק מהבית שפעם היה לי.
מבעד לגשם, לדפיקות הלב הרמות שנשמעו באוזני, שמעתי יבבות קטנות בוקעות מהכתף שלי. ליבי נשבר מהבכי המר של הילדה. גם אני הרגשתי דמעות עולות בי. בפעם הראשונה מזה שנים,הרשתי לעצמי לבכות. נתתי לטיפות לשטוף את פניי ויחד איתם לשטוף את הדמעות. לא הייתי צריך אפילו לראות כדי לדעת שהיא מסתכלת אחורה לעבר בית היתומים, בטח רואה את השומרים מבעד לחלון החדר שגדלה בו, מבינה שמה שאמרתי היה נכון ובאמת חיפשו אותה אנשים רעים.
ידיה התהדקו סביב צווארי בצורה מחניקה, פניה הרטובות התחבאו בתוך צווארי ולא יכולתי שלא ללטף את שערה בזמן שהמשכתי לרוץ.
"אל תדאגי. אני כאן, אני לא אעזוב אותך" לא עוד פעם. אבל לא אמרתי לה את זה, במקום חיבקתי אותה חזק יותר אליי "אני לא אתן להם לקחת אותך" לחשתי לה, נשימותי יצאו קצרות וכבדות. הרגשתי את הריאות מתחילות להישרף, רגליי מתחילות לכאוב ועייפות התחילה להתפשט לעורך גופי, אבל לא הפסקתי. לא עד שאגיע למקום מוגן.
בזמן הריצה הבנתי שהיא צריכה שם חדש, עכשיו כשהיא הולכת לגור אצלי.
הסתכלתי לשנייה הצידה, שיערה השחור כעורב נדבק לה לגוף, שיערה ארוך כמו הלילות בחורף, עיניה הבוהקות שנצורות בזיכרוני הזכירו לי משהו אפל, מפחיד ומסוכן.
אני יודע איך לקרוא לה
מהיום את איתי. אני אשמור עליך, אני אטפל בך, אדאג לך להכול. אני אהיה שם בשבילך לכל דבר.
תסמכי עליי, לילה

עיני נעוצות קדימה, מסתכלת איך ארתור רץ הרחק עם הילדה בזרועותיו. זה כמעט משעשע לראות איך אחרי שנים שלא ביקר הוא הגיע עם הילדה בזרועותיו, ועכשיו הוא עוזב שוב איתה בזרועותיו.
שמרתי על קור רוח, פניי לא מראות שום רגש בזמן ששומר נכנס פנימה לחדר בצעדים קלילים, ברקע רעש של הילדים קמים מהשינה שלהם ביללות ובכי למשמע של שומרי הארמון נכנסים פנימה בצעדים חזקים וצועקים בכל מקום. השומר התקרב אליי ועצר במרחק כמה צעדים ממני.
לא הסרתי את מבטי מהחלון, צופה בארתור הולך ומתרחק. מתרחק ממני.
"איפה הילדה?" קולו הרושם של השומר בקע מאחורי. פלטתי אנחה עייפה, ידי הונפה למעלה למעבר החלון. מצביעה על דמות שמחזיקה ילדה קטנה שהולכת ומתרחקת "שם" אמרתי.