סודות מתחת לכס המלוכה

פרק 1

איידן

"אני עדיין חושב שאנחנו צריכים לחזור, הוד מעלתך" אדקינס אמר בקול, ידיו הרועדות אוחזות במושכות של הסוס בחוזקה מהפחד ליפול מהסוס. "מה אם המלך יגלה שהלכת, אתה יודע שהוא לא אוהב שאתה יוצא בלי השגחה"
"ובשביל זה יש לי אותך, אדקינס. משרתי הנאמן" סובבתי את הראש אליו. הכרחתי חיוך.
המחשבה להצליף בסוס ולברוח מההשגחה של הזקן עברה לי בראש, אבל דחקתי אותה הצידה. זה היה או הוא או חמישה שומרים נושמים לי על העורף, ואני מעדיף כמה שפחות כדי שלא אמשוך תשומת לב מיותרת.
סובבתי את הראש בחזרה קדימה, צופה בתושבים עוברים ליד הסוס שלי מבלי לדעת אפילו מי אני. בגדי השוטרים שלקחתי מסתירים את זהותי. "חוץ מזה, העניין היה דחוף מכדי לבזבז שנייה אחת נוספת"
המשכנו לדהור לכיוון השער שמוביל לחלק השני של הממלכה. סנטרגה. עיר יפיפייה שנשלטת תחת זרועו של הקטור, יד ימינו של אבי ואדם עשיר מאוד.
שורה ארוכה של אנשים, סוחרים, עמדו מול השער. מחכים לעבור אותו כדי להגיע לסנטרגה בשביל למכור את הדברים שלהם. אדקינס ואני עברנו את השורה מהצד, דהרנו במהירות לסוף השורה אל עבר השומרים שבודקים אישורי כניסה.
"אישור בבקשה" אחד מהשומרים הניף את ידו לכיווני. חיטטתי בכיס הפנימי שלי והוצאתי דיסק מעץ שעליו חרוט הסמל של המשפחה.
זאב
עיניו של השומר נפערו מהמראה של הסמל, אגודלו עברה על הגילוף כדי להרגיש אם זה אמיתי או לא. כעבור שנייה הוא החזיר לי אותה לידי.
"הוד מעלתך" השומר לחש בפליאה. זה לא כל יום שרואים בן אצולה במקום כה ציבורי. שמתי אצבע על שפתיי בסימן שיהיה בשקט.
"אני אשמח אם לא תספר לאף אחד שראית אותי" קרצתי לעברו.
השומר מיצמץ כאילו התעורר מהיפנוזה, יישר כתפיים וקד לעברי "כמובן הוד- כלומר אדוני" השומר תיקן את עצמו והורה לשאר השומרים לזוז הצידה.
הצלפתי בסוס ודהרנו קדימה אל תוך סנטרגה.
"מדוע אנחנו פה, הוד מעלתך?" אדקינס התקדם קדימה עם הסוס בזהירות עד שהיה לידי.
"מה אמרתי לך לגבי לפנות אליי בצורה הזאת?"
הסבתי מבט אליו
"אני מצטער, אדוני" אדקינס קדימה את ראשו קדימה.
החזרתי את המבט קדימה לפני שפנינו ימינה לכיוון השורות הארוכות של דוכנים קטנים. הסתכלתי סביב. בדרך כלל השוק באוולוריה שופע באנשים שבאים לקנות כל מיני מצרכים, אי אפשר היה לעבור בגלל כמות האנשים אבל פה המקום נראה נטוש. רק מאט אנשים היו ורובם הם בעלי הדוכנים אשר מעמיסים את הסחורה שלהם פנימה.
"מצאו עוד גופה ליד אחד הבארות המרכזיים, קודם זה היה באוולוריה, אחר כך בסילסטון ועכשיו בסנטרגה. זאת הגופה השלישית החודש" סיפרתי לו
"זה למה אתה החלטת ללבוש את המדים של היחידה המשטרתית? כדי לראות בעצמך?" אדקינס שאל והחזרתי לו בחיוך. "אתה מכיר אותי כל כך טוב, אדקינס"
למרות שהזקן לעיתים מרגיז אותי, הוא היחיד שיודע את התשוקה שיש לי, מאז שהייתי ילד, להיות חלק ביחידה המשטרתית. לצאת החוצה, לחקור אנשים, לבדוק ראיות. כל כך רציתי את זה, אבל אבא שלי לא הרשה לי. בשביל לדכא את החלום שלי הוא קבר אותי במשימות לעשות כדי שאני אשכח בכלל מלהצטרף ליחידה המשטרתית. כמו שיעורי סיף, שיעורי היסטוריה, קריאה, אומנויות לחימה, למידה על פסנתר ועוד הרבה מאוד דברים. הוא אף היה לוקח אותי איתו לפגישות עם היועצים שלו לענייני המדינה בשביל שאדע מה מחכה לי כשאני אהיה מלך או שהיה עורך מסיבות ומכריח אותי לנהל שיחה עם ילדים של חברים שלו כדי שיהיו לי בעלי ברית.
לא היה לי חופש אפילו לדקה.
"תראה אדוני" אדקינס הצביע למעלה. הרמתי את מבטי למעלה. שני אנשים עמדו על סולם, תולים קישוטים בצבעים חמים, בין הגגות של הדוכנים.
"הם מקשטים לכבוד יום הולדתך" חיוך עלה על שפתיו של האיש הזקן אבל אני הזעפתי פנים.
עוד כמעט שבוע אני אחגוג את יום הולדתי ה27
וברגע שהיום יגיע, יתחילו התכנונים לחתונה.
לא
אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו.
מרחוק זיהיתי את אנשי היחידה המשטרתית מהצבע האדום העז של המדים שמייחד את היחידה ותואם לשלי. הגענו.
ככל שהתקרבתי יותר, כך ראיתי את כמות התושבים שעומדים מסביב לזירה, מציצים מבעד אחד לשני, מנסים כמה שיותר לראות מה קורה. עכשיו אני יודע למה השוק היה כל כך ריק.
עיניי נחתו על דמות גבוהה שלובשת את מדי היחידה המשטרתית. שיערות כתומות הציצו מתחת לכובע התואם למדים. הגבר עמד עם הגב אליי, לא יכולתי לראות את הפנים שלו אבל לא היה לי שום צל של ספק שזה הוא.
ליאו!" צעקתי, חיוך בהיר התגנב על שפתיי לפני שקפצתי מהסוס בפתאומיות והלכתי במהירות לכיוונו.
ליאו הסתובב לאחור כששמע את שמו. פניו הקשוחות התרככו כשעיניו החומות שוקולד מצאו את עיני החומות קוניאק. חיוך התואם לשלי התגנב על פניו של ליאו למראה שלי
"איידן!" ליאו ציחקק ומשך אותי לחיבוק חזק. זרועותי כרכו סביבו באיטיות וטופח לו על הגב עם חיוך מובך.
ליאו הוא החבר היחיד שיש לי ושאני סומך עליו בכל הממלכה. אמא שלו, לפני שנפטרה, הייתה משרתת בארמון וגידלה את ליאו לבד. הכרתי אותו כשהוא עמד ליד הדלת באמצע שיעור הפסנתר שלי. באותו רגע המורה התלוננה שלא עשיתי תו כמו שצריך ובזמן הזה ליאו החליט לחקות את המורה מאחורי הגב שלה. אני זוכר איך הייתי צריך לנשוך את השפה כדי לא לצחוק. באותו רגע לא עזבנו אחד את השני. הוא היה שם בשבילי כשעליות וירידות ואני הייתי שם בשבילו.
"מה אתה עושה כאן?" ידו טפחה על הכתף שלי, החיוך לא נפל מפניו.
"באתי לעזור עם החקירה" טפחתי לו על הכתף. עיניו של ליאו הביטו מאחורי "אני מבין שבאת עם עזרה?"
עקבתי אחרי מבטו לכיוון אדקינס שניסה לרדת מהסוס אבל החליק ונפל על הרצפה.
"זה היה או הוא או חמישה שומרים" נאנחתי בזמן שאדקינס קם על רגליו וניער את המכנסיים שלו מחול.
"