דמעות. למה הן מגיעות תמיד דווקא כשלא צריכים אותן, דווקא כשמנסים להיות חזקים הן באות.
וכשהן באות הן שוטפות את העיניים בזרם חלש, זרם משחרר ומכאיב. זרם שמזכיר הכל, מזכיר את הסיבה שהן כאן.
לפעמים הדמעות לא יותר גרועות מהכאב.
כאב הוא ישיר, חד וברור. והדמעות, הדמעות מטושטשות וארוכות.
בכאב קשה להבחין, כאב אפשר להסתיר מאחורי מסכה.
אבל דמעות, דמעות אי אפשר להסתיר. כשהן מתחילות לזלוג הן לא מפסיקות.
צפיתי בדמעות זולגות מפני מבעד למראה.
דמעה ראשונה. דמעה שניה.
והסכין לא עזרה, הדם לא עזר, החתכים לא הסיחו את דעתי מהכאב האמיתי כמו תמיד. והכל בגלל הדמעות, הדמעות שמזכירות לי הכל.
כל חתך, כל קללה, כל צעקה, כל כאב, כל נטישה. הן מזכירות לי הכל.
מזכירות לי דברים אבודים, זכרונות של זמנים מאושרים. ואני מתכווצת בפינה וחושבת, למה בכלל להמשיך? בשביל מה להילחם?
אין לי תשובה. אבל אני יודעת למה אני לא מתה. אני לא מתה כי אני מפחדת, מפחדת מהלא נודע. אבל אני כל כך שבורה מבפנים, כל כך כואב לי, שפתאום המוות נראה מזמין. הוא לוחש באוזני וקולו הוא מנגינה רכה שצליליה משתלבים בהרמוניה עם הכאב. הוא מצליח להעלים אותו למשך כמה שניות.
בשניות האלה אני מבינה מה קורה. אני מבינה שאני עדיין בבית שלי, באמבטיה, עם הדלת נעולה, ואמי קוראת לי לרדת לאכול.
אנו מנקה את הדם מידיי, מכסה את החתכים בתחבושת קטנה ודקה ולובשת את הסווטשרט הגדול שמכסה את מפרק ידי.
אני יורדת לאט במדרגות ומתעלמת מכאב הראש והבחילה, מתעלמת מהרעב ומתקרבת לאמי המחייכת שלא יודעת דבר.
כרגיל אני מסרבת לאוכל ומתרצת תירוץ עלוב. יכולתי לצעוק לאמי את האמת בפרצוף והיא לא הייתה מבינה.
היא לא הייתה מבינה מה קורה לי כי היא לא רוצה להבין. היא רואה כמה רזה אני, היא רואה את המבט האומלל על פני, את פסי הדמעות, ובכל זאת לא מבינה. פשוט כי היא לא רוצה להאמין לזה. היא לא רוצה להאמין שזאת הבת שלה, שזה מה שקרה לבת שלה.
אני עולה לחדרי ומסתגרת בו בשקט והדמעות מגיעות שוב. הדמעות הבוגדניות שמחליטות להזכיר לי שוב את הכל, את ההתחלה.
אז אני לוקחת את המחברת ומתחילה לכתוב, לכתוב הכל, במילים פשוטות. אבל זה לא עוזר.
אני מנסה שיטה אחרת. אני יורדת שוב במדרגות, ניגשת לפסנתר הגדול שניצב בחדר מיוחד ומנגנת. אני לא יודעת מה אני מנגנת בכלל אבל הצלילים הפשוטים עוזרים לי להרגע, התווים עוזרים לי לחשוב באמת. אז אני מנגנת.
המוזיקה ממלאת אותי ובמשך כמה רגעים אני מרגישה מלאה. אני מרגישה אני שלפני הכל. אני מרגישה הילדה הקטנה שסימנה את התווים בצבעים על הדף, אני מרגישה הילדה הקטנה והחמודה שאהבה לאכול עוגות שוקולד, אני מרגישה הילדה הקטנה של אבא.
אבא. לרגע אני נזכרת בפנים הישנות שלו, הפנים השמחות, ואז נזכרת במה שהוא עשה. אז אני מנגנת יותר חזק, ולא אכפת לי מהשכנים או מהאח הקטן שלי שמנסה לישון. אני מנגנת חזק יותר בשביל עצמי.
חזק יותר בשביל לא להתפרק.
אני מרגישה את אצבעותי מרחפות בחן על הקלידים ומתחילות לנוע מהר יותר, חזק יותר, כל כך מהר וחזק את שהן מתחילות לכאוב. אבל אני לא מפסיקה.
אני לא מפסיקה גם כשמפרקי ידי כואבים ודם מתחיל לנזול מהחתכים וללכלך את שרוולי הסווטשרט. אני לא מפסיקה גם כשהדם מלכלך את הקלידים הלבנים.
להפך, אני מנגנת יותר חזק ויותר מהר, כי זה עוזר לי להישאר שלמה.
יש אנשים שיגידו שזה שיגעון אבל בשבילי זה לא שיגעון. בשבילי זה הדבר היחיד שבגללו אני חיה. הדבר היחיד שמחזיק אותי.
☆☆☆
עדיין לא החלטתי אם להמשיך את הסיפור הזה או לכתוב רק סיפורים קצרים...
אני יתן לכן להחליט (עם יהיו קוראות בכלל)
