אתם מכירים את התחושה שכבר שום דבר לא נראה חשוב יותר? שאתם חושבים לסיים הכל?
ככה אני מרגישה עכשיו.
בא לי פשוט להעלם.
בא לי פשוט ללכת ולא לחזור.
לישון ולא לקום.
לצנוח סתם ככה על הרצפה באמצע היום.
בא לי לגמור עם זה וזהו. עכשיו.
אבל הבטחתי לנסות, ואני באמת מנסה. אני מנסה כל כך הרבה אבל זה אף פעם לא מספיק.
תמיד יהיה על מה לכעוס, על זה שדילגתי על ארוחת ערב, על זה שהיד שלי שוב מלאה בחריטות אדומות ועל זה שהפנים שלי שוב מרוחות בדמעות.
למה כולם מכחישים? למה אף אחד לא שם לב? למה כולם מאמינים לי? למה כשאני אומרת לא לאוכל או לקינוח אומרים שאני 'מקפידה'? למה לא אכפת להם ממני.
איך הם לא שמים לב שכבר נמאס לי.
נמאס לי לבקש סליחה ונמאס לי להגיד שהכל בסדר כשהכל מתפרק.
נמאס לי מהתחושה שאני שוב לא יכולה לשלוט במה שאני עושה.
נמאס לי לעשות טעויות.
נמאס לי.
