בתמונה יש משפט שאני פשוט התאהבתי בו עכשיו וגם הפאנפיק שלקחתי אותו ממנו מושלם אז לכו לקרא! (תקראו אחרי שאתן גומרות את הפרק הזה)
------------------------
"את רוצה לחכות כאן עד שהיא תתעורר?" ניק שאל.
"כן" עניתי ושנינו יצאנו מחדר והתישבנו על אחד מהספסלים שבחוץ.
"המצב שלה רק מדרדר" ניק אמר.
"אתה הלא צריך להזכיר לי את זה" פחדתי ממה שיקרה אחרי שהיא תעזוב לנצח. הייתי כל כך בטוחה שהיא תצליח להתגבר על זה כשהיא סיפרה לי שהיא חולה שאפילו לא דאגתי לרגע עד שראיתי אותה ככה.
חיכינו שעה שלמה בלי אפילו לדבר לפני שנכנסתי פנימה, לבד, בלי ניק, הוא הלך להביא לנו קפה.
"וונסה" אמרתי ונגעתי בה בהיסוס, פחדתי שאני יכאיב לה בטעות.
"אנה?" היא שאלה בהיסוס ומצמצה. "את ממש רזית" היא אמרה בדאגה, "את אוכלת משהו?".
וונסה היתה היחידה שידעה על ה'בעיות' שלי אבל שיקרתי גם לה, סילפתי קצת את האמת כדי שהיא לא תדאג, היו לה מספיק דברים לדאוג עליהם גם ככה.
"כן" עניתי. אכלתי קצת מהסנוויץ הזה בבוקר זה לא בדיוק שקר.
"באמת?" היא שאלה. הייתי בטוחה שבסוף היא תבין שאני משקרת לה.
"את לא סומכת עלי?" אמרתי ועשיתי פרצוף נעלב.
"אנה" היא אמרה קצת יותר ברצינות. "אני צריכה לספר לך משהו" היא הזדקפה קצת והרימה את המשענת של המיטה.
"מה?" שאלתי, מוכנה לחדשות רעות.
"אני מפסיקה את הטיפולים הכימותרפים" היא אמרה. "וחתמתי על טופס אי החיאה".
"ונ-" התחלתי לומר בכעס.
"אני רוצה לגמור עם זה בשקט, בלי הכאבים האלה ובלי צינורות שתקועים בפה שלי. אני יודעת שאת לא תביני אבל לפחות תתחשבי בהחלטה שלי ועל תתווכחי איתי כי זה לא יעזור" היא אמרה. עדיין לא הצלחתי להבין את זה. לגמור עם זה, היא לא התכוונה להחלמה היא התכוונה למוות.
"אמא לא תסכים לזה" אמרתי את הדבר הראשון שהצלחתי לחשוב עליו.
"הייתה לי יום הולדת שמונה עשרה לפני שבועיים אני לא צריכה שהיא תסכים שלה" היא ענתה. לא האמנתי שהיא באמת עשתה את זה, היא פשוט וויתרה, הפסיקה להילחם.
"בבקשה על תעשי את זה" התחננתי.
"אנ-" היא התחילה לומר משהו אבל אני פשוט יצאתי מהחדר.
היא באמת וויתרה, נכנעה למחלה.
נתקעתי במשהו וקפה חם נשפך על בגדי.
"אנה? מה קרה? למה את לא עם וונסה?" הוא שאל ואני פשוט עקפתי אותו ונכנסתי למעלית, לא היה לי מצב רוח לדיבורים והסברים.
החזקתי הכל בפנים וחיכיתי לבית ולסכין שלי שתשחרר הכל, לכאב שאני יכולה לשלוט בו.
עכשיו זה בהחלט היום הכי גרוע שלי.
הגעתי למכונית של ניק ונזכרתי שאין לי מפתחות, או רשיון נהיגה ועליתי על אחד מהאוטובוסים שמגיעים קרוב לביתי. לא שמתי לב לכלום עד שגיליתי שאני בבית, כבר אוחזת בסכין באמבטיה.
הנחתי אותו על הצלקת הקבועה ופתחתי אותה מחדש, הכאב היה כל כך טוב וממכר שהחלטתי לחתוך שוב, ושוב ושוב. הרגשתי את הדמעות יוצאות שוב ומציפות את עיניי מחדש והקלה, גם עם רגעית, מלאה אותי.
חשבתי שעל הכאב הזה הייתה לי שליטה אבל טעיתי, חשבתי שאת הרגלי האכילה שלי אני יכולה לשנות בשניה, שיש לי שליטה אליהם, אבל לא אני שלטתי בזה. אנה שלטה בי, אנה שהיא לא אני.
הסתכלתי בשעון וראיתי שיש לי פחות מחצי שעה עד שאחי, שון, יחזור והתחלתי להתארגן.
ניקיתי את האמבטיה מהדם בידיים רועדות, החזרתי את הסכינים למקומם וחבשתי את ידי.
שמעתי רעש של מכונית בחניה וצחוק תמים של ילד שעדיין לא מבין מה מחכה לו.
שטפתי את פני וירדתי להכניס אותו הביתה.
"תודה" אמרתי לאמא של חבר שלו שהחזירה אותו מהגן ונכנסתי איתו הביתה.
"איך היה בגן?" שאלתי את אחי.
"כיף" הוא ענה בחיוך. "אכלנו היום עוגת שוקולד" הוא אמר, הרגשתי את הבטן שלי מקרקרת.
"יאמי" אמרתי בהסכמה אבל בתוכי ידעתי שאם הייתי במקומו העוגה כבר הייתה יורדת באסלה בשירותים.
נכנסנו הביתה ושון התיישב מול הטלוויזיה בזמן שאני ניסיתי להכין שיעורים.
הסתכלתי במספרים שהתערבלו בראשי שהתחיל לפעום שוב בכאב, לקחתי עוד כדור נגד כאב ראש וניסיתי להתרכז בתרגילים.
ראיתי רק מערבולת של מספרים וX וY, לא הייתי בטוחה בכלל שלמדתי את החומר הזה בכיתה.
קמתי ביאוש מהכיסא והתיישבתי ליד שון, ילד כל כך קטן. הוא לא ידע שאחותו הגדולה כנראה תמות בקרוב, הוא לא ידע שכדאי לו לנצל את הזמן שהוא יכול לאכול בו עוגות שוקולד, הוא לא ידע שבקרוב הזמן שיש לו לצחוק ולשמוח יגמר.
הלכתי שוב לפסנתר. ידעתי שלהשאיר את שון לבד זה פשוט לא אחראי אבל הייתי חייבת לעשות את זה, לפחות לכמה דקות.
דו דו, דו מיb דו סיb דו
דו מיb דו סיb דו סיb סיb סול (סול גבוה למי שזה מעניין אותה XD)
היד השניה רפרפה על האקורדים המוכרים
Cm|Ab|Bb|Gm
המלודיה המוכרת מלאה את ראשי.
Nobody, Nobody,
Nobody can drag me down.
כל מה שקרה היום נעלם, אין יותר קלואי או סטייסי, אין יותר וונסה ואין יותר כלום. הכל אוויר.
אחרי חמש דקות אני בודקת מה עם שון, הוא עדיין רואה טלוויזיה.
לפתע הראש שלי הסחרר וראיתי רק שחור בעיניים, נאחזתי בקיר והתיישבתי על אחד מהכיסאות במטבח.
"שון, אתה יכול להביא לי כוס מים בבקשה?" שאלתי.
"לא רוצה" הוא אמר בקול החמוד שלו.
"אני יקנה לך ממתק" אמרתי.
"עכשיו?".
"כשאמא תחזור" אמרתי.
"בסדר" הוא קם מהספה והביא לי בקבוק מים קרים.
"תודה" אמרתי ונישקתי אותו על הלחי. לגמתי לאט מהמים עד שהרגשתי שהסחרחורת מתחילה לעבור.
עוד רעש של מכונית בחניה.
מישהו צלצל בדלת.
ניגשתי לפתוח אותה בהיסוס ולא הבנתי מי יכול לבוא לכאן בשעה כזאת.
פתחתי את הדלת ומולי עמד אלכס.
-----------------------
פרק משעמם אבל שיהיה.
האמת שרציתי שהיא תנגן שיר עצוב והיה לי בלקאוט רציני ולא זכרתי את התווים של השיר שרציתי...
אני לא עושה בסיפור הזה מטרה לקודמת לא הגעתן ואני לא חושבת שמטרה מתאימה לסיפור הזה אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה...
וזהו
