פעימת המוות

פרולוג

-נקודת מבט-אליס-

הם לקחו את כל דברי,הם רצחו את כל מי שהכרתי אי פעם.

האוכל שלי ובגדיי נלקחו ממני.

הם רצחו את משפחתי באותו היום, אליס של פעם כבר איננה.

אליס מתה.

עד אותו היום הייתי האישה הכי שמחה ואנרגטית שיש, כל מי שפגש אותי אמר שהוא רוצה להכיר אותי בזכות החיוך שלי.

אבל זה היה בעבר, היום אני כבר לא מחייכת, אני כבר לא מרגישה כמו שהרגשתי פעם.

נותרתי לבדי, הם השאירו אותי לבד

אני בודדה יותר מאי פעם ושום דבר לא יעזור לי לשנות את זה.

"תודה על הכל" אמרתי בעודי עומדת מעל הקברים של כל מי שהכרתי אי פעם.

ניסיתי לבכות, נסיתי להביע רגש אבל לא הצלחתי.

הסתתרתי את רגשותיי בגלל מה שקרה אז, בגלל מה שקרה לנו.

לא יכולתי להראות את פניי מאז, היה אסור לי.

וכל פעם שעשיתי משהו שנחשב "לא מכבד", המכות לא איחרו לבוא.

אחרי שנים שהמכות לא מאחרות ומגיעות בכל פעם מחדש, כל פעם בכמות גדולה יותר ובעוצמה חזקה יותר,

התחלתי להסתיר את רגשותיי, למדתי לשקר.

למדתי להלחם על חיי בעודי ילדה קטנה.

עשר שנים.

עשר שנים מזויינות עברו מאז שנרצחתי.