משפחות אסורות

פרק 1 ~הצלה בדקה 90~

האם יש סיבה מוצדקת למות? למות בלי חרטות, הרי זה מה שכל בנאדם רוצה, האם זה מוצדק למות למען מישהו שאוהבים? כל בנאדם מחפש את "הנשמה התאומה" איתה יוכל לחיות לעד, אני רוצה למצוא את האחד שלי, האם זאת בקשה מוגזמת מידי? אני יודעת שכן, לכן אני מצטערת על האנוכיות שלי.

פרק 1 ~ הצלה בדקה התשעים ~

"בוקר טוב אבא", צעקתי בעודי יורדת במדרגות.

"בוקר טוב מתוקה", ענה אבי בחיוך.

"איפה איימי?", שאלתי כשלא ראיתי את אשתו השניה של אבי, אימי הביולוגית נפטרה כשהייתי בת חמש, אני ואיימי לא מסתדרות בלשון המעטה אבל אבי אוהב אותה אז חייבים להסתדר.

"היא יצאה לעבודה".

"אבא אתה זוכר ששבוע הבא אני הולכת לכנס ציורים, נכון?", תמיד צריך להזכיר לאבא שלי שבוע מראש כשאני רוצה לצאת למקום מיוחד, כל יום צריך להזכיר לו, אחרת הוא יחליט פתאום שיש לי משהו אחר לעשות במקום לבלות עם חברותי.

"כן לונה אני זוכר".

הסתכלתי לעבר השעון, השעה הייתה עשרים לשמונה והלימודים מתחילים בשמונה.

"אבא אני חייבת לעוף, לימודים וזה", אמרתי בחיפזון, לקחתי את התיק שלי ופתחתי את דלת בייתי.

"מתוקה", אמר אבי כשבידו מה שנראה כמו ארוחת הצהרים שלי ושקית שוקו לעכשיו.

"תודה אבא, להתראות", אמרתי כשחטפתי את הדברים ויצאתי ברגל לכיוון בית הספר.

המרחק בין הבית שלי לבית הספר הוא עשרים דקות, אני אוהבת ללכת ברגל, זה מרגיע אותי וזה נותן לי זמן לחלום ולחשוב, פתחתי את שקית השוקו והתחלתי בצעדה מהירה לכיוון בית הספר.

"לונה, בוקר טוב", צעקה אלי חברתי הכי טובה ברגע שנכנסתי לבית הספר, חייכתי לכיוונה והשבתי, "בוקר טוב, מריה".

אני ומריה חברות כבר מהגן, מגיל חמש בערך, יש לנו אפילו ימי הולדת באותו חודש, אני גדולה ממנה בתשעה ימים, שנינו עומדות לסיים עוד תקופה בחיינו ביחד 'התיכון', בנות שבע עשרה וחצי בכיתה יב', למרות שאנחנו הפכים בחיצוניות לגמרי, לה יש שיער שחור, עיינים חומות ועור כהה, לי יש שיער חום בהיר, עיינים בצבע אפור ועור בהיר כאילו לא יצאתי לשמש בחיי, בפנימיות אנחנו כאילו מתואמות, אנחנו אוהבת אותם הדברים, חושבות את אותם הדברים ואפילו משלימות אחת לשניה את המשפטים, כולם צוחקים עלינו שבגלגול אחר בטח היינו תאומות או משהו.

אני ומריה התחבקנו והלכנו לכיתה יחד בדיוק כשצלצל הצלצול שאומר שהגיע הזמן להיכנס לשיעור, כמו תמיד אף אחד עדין לא הגיע, שמנו את התיקים שלנו במקום ואז מריה באה לשבת לידי, בהתחלה מריה ישבה לידי אבל הפרענו יותר מידי למורים אז המורה העבירה אותנו, המורה פשוט נכנסה יום אחד לכיתה עם שולחן חדש ואמרה לי לעבור אליו, זה היה יום מצחיק והזוי.