rivalry & love

פרק 3

סקיילר

היום הוא היום שאני הולכת לגלות את העבודה שנקבעה לי. אני ממש לחוצה כי אני לא רוצה להיות משרתת אבל זה אחד העבודות הכי מקובלות של הנשים ואצל הגברים זה השומרים. אני מפחדת שאני אצטרך להיות מאהבת של מישהו שפשוט יקח אותי כי בא לו ויחדור אלי. זה יהיה נורא שגבר בן שלושים ויותר יקח אותי ויחדור אלי. אני מעדיפה את מי שקבעו לי מאשר זה. אבל מה שאני הכי מפחדת שרוב הסיכויים יקרה זה שאני אצטרך להשאר בבית. כי אני סקיילר היורשת של הממלכה המכוערת והמגעילה הזאת. זה יהיה פשוט אסון אם יבקשו ממני להחליט להוציא להורג אנשים תמימים.
אז אני אשאר פה עם אבי. זה יהיה פשוט נורא. אני מעדיפה לעשות הכל מאשר להשאר בבית הזה.
התארגנתי מהר לטקס המיון. היינו צריכים ללבוש איזה בגד לבן שנתנו לנו כמה ימים לפני ולאסוף את השיער בלי שערה אחת על הפנים. נעלנו נעלים לבנות נמוכות ושטוחות. אחרי שהייתי מוכנה נכנסתי לחדר המרכזי של הבית. שם אימי המוכה והחסרת עמוד שידרה (זה לא באמת שחסר לה עמוד שידרה זה מטפורה- הערת הכותבת)
היא בישלה את האוכל האהוב על אבי בשביל לרצות אותו. התיישבתי במקומי בשולחן וניסיתי כמה שיותר לעשות "נימוסי שולחן" ליד אבי שהיה שקוע בעידכונים שתמיד מביאים לו כל יום את העידכונים של המדינה. אחרי כמה דקות יצאה אחותי הקטנה בת ה14 . שאבי פעל לפי החוקים שקבע וההפרש בינו הוא 4 שנים בדיוק. היא נולדה יום אחרי. היא התיישבה לידי מאורגנת לבית הספר וגם ניסתה להרשים את אבי שלא שם לב שאנחנו בכלל יצאנו מחדרינו.
אמי הגישה לנו את האוכל שהכינה כמו כל יום ביצים מבושלות. היא הניחה בזהירות את הצלחת של אבי שהוא לא יתעצבן על זה שהיא מלכלכת ומבזבזת את הבית והאוכל שלנו. למרות שאנחנו משפחת המלוכה. ולמרות שהיא הולכת לעבודה ואז מסיימת מוקדם בגלל שהיא לא רוצה לעצבן את אבי ומתחילה להכין ארוחת צהריים וערב. היא כל הזמן מנסה לרצות את אבי והוא לא שם על זה. כשהייתי קטנה בכיתות הראשונות של בית הספר למדנו על החוקים של המדינה הזאת ואז לאט לאט כשגילי התבגר הבנתי למה אימי ככה כל הזמן. מפחדת על גופה ועל חייה. ממנו. הוא אשם בכל.
תמיד שהיינו לבד היא כל הזמן חייכה והסתכלה עלי כאילו אני התקווה שלה לחיים אחרים. יותר טובים בשבילה. תמיד שהיינו רק של ושתינו ואבי יצא בשביל לטפל בעניינים חשובים היינו עושות דברים שאבי בחיים לא היה מרשה שלנו כמו ללבוש פיגמה מחוץ למיטה או לאכול פנקייקים ומייפל בגלל שזה בריא אז הוא אוסר עלינו. אפילו לישון על הספה הוא לא מרשה. זה פשוט יכול להכניס מישהו לדיכאון אין סופי. אבל אני ואחותי מנסות כמה שיותר להלחם בזה. אנחנו בעיקר מקוות שבסופו של דבר אנחנו נעזוב אותו ונחייה את חיינו באושר. הכל יהפוך לאושר אם אנחנו נצא מפה. כולל החוקים.
אחרי שסיימנו את כל ה"הרגל" הזה קמנו כמובן אחרי שאבי קם והלכנו שלושתינו למחוץ לבית. שם מחכה לנו תמיד הנהג המסור שלנו. אבי תמיד התעקש שאנחנו נרכב לבית ספר ולעבודה בסוסים לבנים. אני חושבת שזה פשוט קטע דפוק ושאנחנו צריכים להיות על סוסים שחורים. כי שחור מסמל את כל המדינה הזאת. החיים האלה. הכל. ולא הלבן. אבל לעומת זאת הלבן מסמל איזו שהיא תקווה שנוכל לצאת מפה. פעם שהייתי די קטנה בת 7 ראיתי את אבי מתווכח עם האחראי של הארווה שהוא רוצה סוסים לבנים. ואז אחרי שהוא כמעט הכה את האיש המסכן הוא ראה שאני שם. בוחנת כל תנועה שלו. היה שקט בנינו אבל לבסוף שאלתי אותו. "למה אתה כל כך רוצה סוסים לבנים אם יש לנו הרבה סוסים שחורים ויפים?" השאלה הזאת עלתה לי ביוקר. הוא התעצבן מזה שאני יותר מידי סקרנית לגילי. הוא הכה אותי ולפי מה שאני זוכרת זה היה הפעם הראשונה שהבנתי שזה לא אבא אמיתי. ואלה לא חיים אמיתים שילד תמים ומסכן צריך לגדול לתוכם. אבל שלא תחשבו לא נכון. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא היכה אותי. שהתבגרתי התחלתי לבחון בגופי ולהבחין בכמה צלקות מכוערות בידים וברגלים. אחרי שהתחננתי מאמי שתגיד שזה אבי עשה את זה היא הודתה. היא הודתה בזה שאבי הוא פקעת עצבים ושהוא לא צריך לקבל את מה שהוא קיבל עכשיו כי הוא פשוט חולה נפש. היא סיפרה לי את כל הסיפור שלי. מאז שנולדתי. כבר שהייתי קטנה בת כמה חודשים תמימים כבר השלטון שלו היה בשמים. זה היה בין השנים הראשונים של כל ספר החוקים. אני הייתי ילדה תמימה שלא היה לה אפילו משחק אחד בגללו. היא סיפרה לי שלפעמים צחקתי ועייני צחקו כי הייתי כל כך תמימה למצב. אבל מתי שבכיתי כמו כל תינוק תמים ורגיל הוא התחיל להרביץ לי. אימי תמיד אמרה לו שאני יכולה להדרדר ממכותיו אבל כל מה שהוא תמיד אמר זה שאני מפריעה לו בריכוז וכדומה. הוא אף פעם לא שלט על עצמו ותמיד עשה דברים נוראיים אם הייתם רואים אותי למשל במקלחות של בשכונה הייתם רואים על גבי צלקת גדולה ומכוערת שהוא עשה כי אני הייתי סקרנית מידי בשבילו. אני אף פעם לא אשכח את הרגע שהוא לקח את המקל הזה והכה את גבי בחוזקה. אני כמעט הייתי משותקת באותו שבוע והוא לא הראה אפילו פעם אחת סימן של חרטה. ובגללו אני צריכה ללכת עם בגדים ארוכים למרות שחם מאוד בחוץ. עלינו על המרכבה והנהג המפוחד התחיל לרכב לעבר בית המדינה שלנו. ששם מתקימים כל הדברים של המדינה. אבי ירד באלגנטיות מהמרכבה והלך בלי להסתכל אחורה לתוך הבית.
אני ואחותי נשארנו באותה תנוחה שהיינו לפני. כמובן שהוא אסר עלינו גם להיות לא מכובדות מול הציבור. אז בשביל לא לקבל אחר כך מכות אנחנו עושות כדבריו. התחלתי לחשוב על מה היה קורה עם הייתי יוצאת מפה...אבל בשביל זה אני צריכה למצוא מקום בו אני יצליח לברוח בלי שום רדיפה של השומרים או שיבחינו בעלמותי. אולי אני אעשה מעשה שהיו חייבים לגרש אותי מהמדינה. אבל איזה?
רוב אלה שמגורשים הם כאלה שהפרו את החוקים אבל בצורה שלא רצו להוציא אותם להורג. אבל מצד שני יכול להיות שאבי לא יתן לזה שאני יגורש אבל אם אני אעשה לו כזה בלגאן שהוא לא יבין מאיפה זה בא לו הוא בטוח יוציא אותי להורג. הוא לא יחוב אפילו על הבת הגדולה שלו. זה הולך להיות חשיבה ארוכה על הנושא הזה.
הגענו לבית ספרינו. ירדנו מהמרכבה הלבנה והמהודרת. כל הילדים היו חייבים לפי החוק של ההתנהגות לבני המלוכה לפנות את המעבר כדי שאנחנו נוכל להגיע לפני כולם וליצור איזה שהוא קשר מכובד בינינו.

טוב...עוד יום בגיהנום.