rivalry & love

פרק 4

סקיילר

נתתי מבט פרידה לאחותי והיא גם לי. כך הלכנו לכיתות שלנו. היא הייתה צריכה ללכת פחות ממני בגלל שהיא בכיתות הנמוכות של בית הספר.
המשכתי ללכת עם ראש וגב זקוף כלפי המשך המסדרון. תמיד הילדים מסתכלים עלי אני יודעת שאין להם דבר אחר לעשות מכיוון שזה חלק מהחוקים שלנו. פעם הילדים בשכבת גילי היו מתרגשים מזה שהכיתה שלנו מקבלת פרוטקציות בגללי אבל זה לא היה כל כך נכון. כאילו חצי נכון. כל מה שאני הייתי רוצה לעשות לפעמים היו נותנים כמו ימי הלימוד וכדומה אבל זה נעלם בין השנים כי אבי גילה את זה ואסר עלי. כי אני נותנת דוגמה רעה כלפי היכולות שלי במדינה הזאת. כמה שאני חופרת על כמה המדינה זאת גרועה יש לה כמה היתרונות למשל ילדה מנודה חברתית ולא כל כל מתקשרת עם הבנים וכדומה היא יכולה לקבל הזדמנות ליצור חיים וגם עם זה לא מרצון עדין התייחסו אליה וישמח לב עליה. זה אחד היתרונות שהמדינה הזאת נותנת באיזה שהיא דרך. אני בטוחה שכל אחד שהיה במקומי היה חושב כמוני. מסתכל על החיים בשני הדרכים למרות שיש צד אחד ששולט ואחד ביישן . אבל זה היה חיים שלנו לא? כולם מחיודים בדרך שלהם! ולא צריך להסתיר את מי שהם האמיתיים. אני חושבת שאם אני יהיה מלכה אני י תן את זה לעם. אני אשחרר אותם לחופשי. להיות מי שהם! וזהו. אני סיימתי את כל טיעוניי ומסקנותי. עכשיו תראו את חיי.
אז נכנסתי לכיתה שלי והתיישבתי במקום הקבוע שלי ולידי ישב מני. הוא היה אחד האנשים היחידים שדיברו איתי בבית ספר. כי הוא היה חייב כי אבי גם אמר שהתלמידים צריכים ללמוד שיתוף פעולה ועבודה קבוצתית אז די חייבו אותו לדבר איתי. אני ברצינות מרגישה מנודה חברתית בגלל שאף אחד לא רוצה לדבר איתי ואם כן אז רק כי הוא רוצה לעשות רושם לאבא שלי. הם אף פעם לא חשבו על להכיר אותי. את סקיילר. אז שאני ניסיתי פעם שהייתי קטנה להצטרף אליהם. לחבורות שלהם ושבאמת היו לי חברים. אבל זה לא ממש עבד כי הם אמרו שהם לא רוצים להיות עם ילדה שוויצרית ומתנשאת כמוני. אבל הם אף פעם לא ניסו אפילו לראות איך אני. והגדלתי הבנתי למה הם קראו לי בשמות. כי אני הייתי סוג של מצויינת והייתי אחת הטובות בכיתה מבחינה לימודית והשגית אז הם קינאו בי ובמעמדי בכללי.
אני חושבת שהחיים שלי הם פשוטים ואכזריים. כמו כל אחד. ואני לא שמה על המעמד הזה.
נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקומי. הוצאתי את הציוד של השעה הראשונה ולאט לאט נכנסו עוד ילדים לכיתה ולבסוף גם המורה נכנסה והתחלנו ללמוד.

אחרי שנגמר הבית ספר הייתה לי תחושה מאוד חריפה על ללכת לחומה. למרות שזה אסור. אז במקום להמשיך ישר אל ביתי הלכתי לצד ימין ועברתי ביער שלא יוכלו לראות אותי. אחרי רבע שעה בערך הגעתי לחומה ושם ראיתי את הקיר הנורא הזה שמפריד בנינו. נגעתי בו והוא היה קר. כמו כל מה שנמצא פה. אבל לא רציתי לעזוב אותו וללכת. הרגשתי מעבר לכל השכבות הקרות טיפת חום. יכול להיות שזה מהמדינה השניה? מה הייתי עושה מכדי לעבור לשם. הלכתי טיפה לאורך החומה ופתאום הגעתי לשער. איפה שמוציאים את ה"עבריינים" השער היה מפלדה חלוד מאוד ומלא בלכלוך. רואים שלא ניקו אותו הרבה מאוד שנים. פתאום שמעתי קולות. יש מצב שעוקבים אחרי? שמצאו אותי? אני ימות עכשיו? ישר תקפו אותי מלא שאלות. ופחד.
חיפשתי את האנשים האלה. אולי הם מתחבאים איפשהוא. אולי אני אצליח לשנות את דעתם ולא להגיד לאבי. אבל כחיפשתי טוב טוב בסביבה לא מצאתי אף אחד.
אז התקרבתי שוב אל השער ועוד פעם שמעתי קולות. אבל הם היו ברורים יותר. זה היה קולות שמחה. שמתי את אוזני על השער ושמעתי שירים וצהלות.
השם אוליבר עלה כמה פעמים בין כל הצעקות והמיזמורים. פתאום שמעתי את הכריזה של העיר ונזכרתי שיש היום את יום המיונים. אז לקחתי את רגלי ורצתי מהר אל כיכר העיר. לקח לי בערך 10 דקות תוך כדאי ניקוי בגדי הלבנים. ראיתי שכולם בדיוק מתכנסים ועומדים במקומותיהם אז ידעתי שלא אחרתי.
עמדתי במקומי בשורה ראשונה. הייתי מספר 10 . זקפתי את גבי. ואבי עלה והתחיל לדבר.
"כיום כפי שאתם יודעים יש את המיונים לעבודות אז נתחיל.
1- מנקה בארמון.
2- עובדת שירות בעייריה.
3- אחראי רחוב מלינה.
4- אחראי מנקות הארמון.
5- שר האוצר גוניור.
6- אחראי פינוי אזרחים.
7- מנקה.
8-מנהלת בר שרוניל.
9- אחראי התחבורה הציבורית.
10- יורשת הנסיכה/ עוזרת אישית של המלך........." הוא המשיך לדבר ואני התחלתי לבכות מבפנים. הוא עשה את זה בכוונה. זה הסיוט שלי. הוא מתגשם.

"....אתם יכולים ללכת" הוא סיים וכולם התפזרו.
היו לי מחשבות אובדניות בראשי. אבל מיד הסטתי אותם וניסיתי לחשוב על משהו אחר. אני חייבת לצאת מפה.
לפני המיונים של הזיווגים. הוא הולך להיות המלך... הזיווג שלי... ואני יהיה בובה על חוט. כל החיים.
מה עשיתי שזה מגיע לי?
נסעתי עם אבי בחזרה הביתה.
"ראית איזה נחמד אני? לא מיניתי אותך למנקה" הוא אמר בגאווה.
"מי שהולך להיות בעלי הוא יהיה המלך נכון?" שאלתי בפחד.
"נכון מאוד" הוא ענה במהירות וסובב את ראשו. זה אומר שהוא סיים לדבר להיום.
הגענו הביתה ונתתי לו זכות קדימה ועליתי לחדרי.