אחרים

אלכס

״מישהו שומע אותי?״ היא אמרה בקול חלש. הראייה שלה הטשטשה, ואז התחדדה שוב. מעליה היו רק שמיים. לצידה הייתה החרב הארוכה שלה, זאת שמתאימה לשתי ידיים. מתחתיה הייתה האדמה הקשה בעלת הריח השרוף. ״הצילו.״ היא אמרה. לא היה בה כוח לצעוק. משהו הרגיש חסר. יד ימין הייתה שם. יד שמאל הייתה שם. רגל ימין הייתה שם. רגל שמאל לא.
עכשיו היא צרחה. בשארית הכוח שנותר בה, היא צרחה. המראה היה נורא. במקום רגל היה אגם דם, והגדם שנותר... היא הקיאה מעט בצד. כשסיימה להקיא, היא הסתכלה שוב על השמיים. הם היו אפורים, כהים, עצובים. היא התעלפה כשהגשם החל לרדת.

״אלכס?״ הקול היה מרוחק. אלכס ראתה את עצמה מהצד, עומדת בחדר אינסופי ולבן. ״את מוכנה?״ קול אחר, חזק יותר, שאל אותה. ״אני, אני לא יודעת.״ היא שמעה את עצמה עונה. היא נראתה בסדר, וזה הרגיש לא נכון. ״את תוכלי להישאר ככה לעד. את תוכלי להישאר שלמה לתמיד.״ הקול החזק אמר. ״לתמיד?״ היא שאלה.
״לנצח.״ אמר הקול.
״אלכס!״ הקול הראשון, המרוחק, נשמע פתאום. החדר הלבן כאילו נמתח והתקמט. ״חכה!״ היא צעקה, ולרגע החדר חזר להיות רגיל. ואז הקול המרוחק שב וצעק, והחדר הלבן נעלם. את מקומו תפס חדר חשוך ומחניק, ופנים של נער. היא הכירה את הנער. ״אלכס? אלכס את בסדר?״ זה היה ג׳וזף, נער מנומש עם שיער אדמוני שעבד במרפאה. ״מה עשית?״ היא שאלה בשקט. ״מה זאת אומרת?״ הוא שאל, מבולבל למדי. ״מה עשית?!״ היא שאלה עכשיו בתקיפות, בכעס, תופסת את ג׳וזף בצאוורון החלוק הלבן שלו. ״אני, אני הצלתי אותך!״ הוא ענה. ״הצלת אותי?! הצלת אותי?! אני יכולתי להיות שלמה!״ היא צעקה והצביעה על הגדם המכוסה בתחבושת של מה שהייתה פעם רגל שמאל. ״את יכולת למות!״ הוא השיב. ״זה היה עדיף!״ היא צעקה חזרה ושחררה את ג׳וזף בעוצמה כזאת שהוא מעד מעט אחורה. ג׳וזף שפשף את צאוורו. ״אני מצטער, אבל לא יכולתי לתת לך למות. לא כשכל כך הרבה אחרים מתו. לא כשכולם מתו.״ אלכס הסתכלה עליו בעיניים גדולות. ״מה זאת אומרת כולם מתו?״ היא שאלה, חוששת מהתשובה. ״כולם. כולם חוץ ממך ממני ומקאט.״ הוא ענה. ״איך? איך זה קרה?״ היא קמה במהירות מהמיטה עליה שכבה, שוכחת מעניין הרגל החסרה. סחרחורת תקפה אותה והיא ניסתה להתייצב אבל הרגל החסרה רק התנודדה מעט באוויר ואלכס נפלה על הרצפה בחבטה. ״תפסיקי! את חלשה מדי.״ אמר ג׳וזף והרים אותה חזרה למיטה. ״הפסדנו. הושמדנו. כולנו. כול מי שאי פעם אהבנו.״ הוא אמר. אלכס הסתכלה עליו בעיניים לא מאמינות. בסוף, כל מה שהיא יכולה הייתה לומר היה: ״איפה קאט?״