אחרים

קאט

קאט לא הסכימה להוריד את השמיכה שעטפה אותה, גם אחרי שג׳וזף הבטיח לה שלא הוא ולא אלכס יצחקו עליה. אבל היא עדיין לא הסכימה. השמיכה עטפה אותה כעת מכף רגל ועד ראש, כשרק העיניים שלה נראות. ״לא חם לך?״ אלכס שאלה. קאט לא ענתה. היא לא רצתה להסתכל על רגל העץ של אלכס, אבל העיניים שלה כאילו נמשכו לשם. תפסיקי, היא גערה בעצמה. את לא היית רוצה שאנשים יבהו בך, בגלל זה את מתעטפת בשמיכה. אלכס המשיכה להתקדם בצליעה. רגל העץ התחילה מהברך שלה. זו לא הייתה באמת רגל, רק ענף עץ מאוד קשיח שג׳וזף חיבר לרגלה עם חבל. זה לא היה יציב במיוחד, ובטוח לא נוח לאלכס, אבל היא הצליחה ללכת. והיא לא התלוננה.
לפעמים קאט קינאה באלכס. על קור הרוח שלה, על האומץ שלה. היא עמדה ונלחמה ואיבדה את רגלה במלחמה, אבל עדיין המשיכה. לעומת זאת קאט הסתתרה בבית, אחרי שהאישה הטובעת הפכה את שיערה היפה והכחול הפך לשיער שברירי ואפור, ואת הגוף היפה והמעט מלא שלה למשהו  שנראה כמו צימוק. האישה הטובעת אחראית לכל מה שקרה להם, לשלושתם. היא שלחה את הצבא שלה להשמיד את השבט שלה, ולהרוס את החיים של קאט.

***

השמיכה הלבנה שעטפה את קאט התחילה להעיק עליה. היה חם כל כך, וביער שבו הלכו השמיכה נגררה על האדמה המלוכלת. "בטוחים שרק אנחנו נשארנו?" אלכס שאלה שוב. היא שאלה את אותה שאלה במשך כל ההליכה. "כן." ענה ג'וזף. כבר ניכר בקולו שהוא עצבני ושהוא ממש לא רוצה לשמוע את אלכס שואלת את אותה שאלה. "איך יכול להיות שאף אחד לא שרד את המלחמה?" אלכס הקשתה. "אני לא יודע!" ג'וזף התפרץ. שלושתם נעצרו. אלכס נשענה על גזע עץ עבה ומכוסה שרף. ג'וזף שפשף את עיניו והסתכל על אלכס. "אני באמת לא יודע. אני מניח שהפעם האישה הטובעת ניצחה. היא הצליחה למחוק מעל פני האדמה גזע שלם." דמעות עמדו בעיניו של ג'וזף בעודו אומר מילים אלו. גם בעיניה של קאט עמדו דמעות. אבל לא בעיניים של אלכס. היא רק הסתכלה בעיניים ירוקות מבולבלות. "אבל האישה הטובעת היא הרעה. רעים לא יכולים לנצח,נכי ברגע שהרעים ינצחו- הטובים ימותו. והטובים לא רוצים למות." הקול של אלכס נשבר מעט בסיום המשפט. "טוב, כרגע כל הטובים מתים." השיב ג'וזף. "לא כולם. אנחנו עדיין חיים." אלכס התווכחה. "כן. אנחנו עדיין חיים," אמרה קאט, "אבל לעוד כמה זמן?

***

הם חנו בלילה בקרחת יער. אלכס חשבה שזה רעיון גרוע, שככה כל מי שינסה לפגוע בהם יוכל לראות אותם, אבל ג'וזף וקאט היו עייפים מדי בשביל לחפש מקום אחר. הם כן הקשיבו לאלכס בעניין המדורה: היא אמרה שהאור והעשן מהמדורה ימשכו יצורים שעלולים להזיק להם. לכן הם אכלו קצת בשר קר ולחם שהם לקחו מהמקום שבעבר הם כינו בית. אלכס הורידה את רגל העץ, וג'וזף הכין לעצמו מיטה מכמה סדינים מרופטים שהוא הכניס לתיק עור הכבש שלו. קאט הייתה עייפה, אבל היא לא הצליחה להירדם. גם אחרי שג'וזף ואלכס כבר הפליגו להם בחלומות, קאט עדיין שכבה על הקרקע, ששכבת עלים יבשים כיסתה אותה, מכורבלת לגמרי בשמיכה הלבנה והמלוכלכת שלה, עיניה הסגולות נעוצות ביער החשוך. היא התהפכה קצת, ועצמה עיניים. היא ניסתה להירגע- אך ללא הועיל. קאט פשוט לא הצליחה להירדם. אז היא החליטה לקום. היא הורידה מעליה את השמיכה הלבנה, חושפת את גופה המקומט לאור הירח והכוכבים. היא חשה את הרוח הקלילה על גופה, מצננת אותה מההליכה, מנקה אותה ממחשבות. היא עצמה את עיניה ולרגע קצר, רק לרגע קצר, קאט הייתה יכולה לדמיין שהיא שוב יפה. כשהרגע עבר, היא פקחה את עיניה והחליטה לנסות לשחק קצת עם מה שהטבע נתן לה, והאישה הטובעת לא הייתה יכולה לקחת לה. הקסם שלה. קאט הושיטה ידה אל הכוכבים, וכמו שאבה את האור שלהם אל כף ידה. עיגול מנצנץ וקטן הסתובב בין אצבעותיה, אור הכוכבים בכבודו ובעצמו. הוא היה חמים, והפיץ אור לבן. קאט הקפיצה אותו מיד ליד, מתחה אותו כמו פלסטלינה והחזירה אותו למצב כדור. לבסוף, היא זרקה אותו אל השמיים, משחררת את כדור האור אל הכוכבים מהם היא שאבה אותו. "אני תמיד מחזירה." היא אמרה, מחייכת אל הכוכבים. "תמיד."