אחרים

ג׳וזף

בלילה, ג׳וזף חלם על ריילי.
זה לא התחיל כחלום מיוחד. הם פשוט הלכו להם, מחזיקים ידיים, בשביל מאולתר שנוצר מאינספור הליכות כאלה. השמש הציצה מבעד למעטה העצים, ויצרה עיגולי אור על הקרקע. ריילי הרים את ידו הפנויה ונוגע בגרגירי האבק שהסתחררו בקרני השמש הללו. לפעמים, נזכר ג׳וזף,  כשהיה לו חשק, היה ריילי מעוות את קרני השמש, יוצר בהן צורות. ג׳וזף אהב את זה כל כך, העיניים של ריילי תמיד נצצו כשהוא התעסק עם הקרניים.
בחלום הם המשיכו ללכת ביער, עד שהנוף הקבוע של העצים הגבוהים והירוקים השתנה והתחלף בגזעי עצים מפוחמים, באדמה שחומה ומעלה עשן, ובמילוין גופות מתות. ריילי כבר לא עמד לצידו, וג׳וזף החל צועק בשמו. ואז הוא ראה את ריילי, עומד באמצע השדה החום וחסר החיים, ועורו השזוף בדרך כלל היה חיוור כמו הלבנה. ״ריילי!״ קרא ג׳וזף. ריילי הביט בו בעיניים אדומות לגמרי, ואז התמוטט על הרצפה. ג׳וזף ניסה לרוץ אליו אבל משהו כאילו משך אותו מאחור, מנע ממנו להתקדם אל עבר האדם שאהב יותר מכול. ״ריילי!״ הוא צעק שוב, אך ריילי לא קם. במקום זה, ג׳וזף התעורר שטוף זיעה, ומצא את עצמו על האדמה הרכה, עטוף בסדינים מלוכלכים, כשלצידו נערה עם שיער קצר וצהוב כשמש ישנה. אלכס. הוא הסתובב לצד השני וחיפש את קאט, אך היא לא הייתה שם. ״קאט?״ הוא לחש, חושש להעיר את אלכס. מזווית עינו הוא ראה תנועה חפוזה. הוא מיהר להפנות את ראשו וראה את קאט מתעטפת מהר בשמיכה שלה. הוא בקושי הספיק לראות את רגלה, רגל דקיקה, שבירה למראה, מקומטת וחיוורת. עיניו נפערו בתדהמה והוא הרים את ראשו להסתכל על קאט. היא עמדה מולו, עטופה לגמרי, רק עיניה הכחולות והדי עלות נגלות. ״לא ראיתי כלום, אני נשבע באיש הצף.״ שיקר ג׳וזף. ״אני יודעת שראית. רואים בעיניים שלך שראית. אתה מבוהל.״ אמרה קאט. ״חלמתי חלום מפחיד, זה הכול. בגלל זה אני מבוהל.״ הוא השיב. קאט נענעה בראשה. ״זה לא משנה כבר. אני לא אוכל להסתתר מאחורי השמיכה לעוד הרבה זמן.״ קאט לא פירטה יותר. לא היה צריך. השמיכה הייתה עול עליה, ראו את זה בכל צעד שלה. ג׳וזף הנהן.
״מה אתם עושים?״ נשמע קול מאחוריהם. אלכס קמה, עיניה חצי סגורות ושערה פרוע ומלא עלים משינה על האדמה. ״כלום. תחזרי לישון.״ ג׳וזף אמר. זה כבר העיר אותה. ״אתה לא אחראי עליי, אין לך שום זכות להגיד לי מה לעשות.״ היא קבעה. היא הזעיפה פנים אליו, ואז הסיטה מבטה לקאט שעדיין עמדה עם השמיכה הלבנה שלה. ״למה קמת?״ היא שאלה את קאט. ״סתם. לא הצלחתי להירדם.״ ענתה קאט. ״נחזור כולנו לישון.״ קבע ג׳וזף, ונשכב חזרה. הבנול עשו כמוהו.
ברגע שקאט נשכבה, ג׳וזף עצם את עיניו. הוא ניסה לחזור לחלום, אך לשווא.
ואז, הוא שמע רעש. רעש מרוחק, שהלך והתקרב. רעש כמו תופים מטופפים, כמו רעמים מתגלגלים. ״סוסים!״ הוא קם במהירות. ״מה?״ קולה המנומנם של אלכס נשמע מתחת לכמה סדינים בהם התכסתה. ״סוסים. סוסים מגיעים.״ אמר ג׳וזף וקם במהירות על רגליו. ״איך אתה יודע?״ שאלה קאט. ״שמעתי אותם. הם מגיעים.״ ענה ומיהר לאסוף את כל השמיכות שלו ולדחוף אותן לתיק העור החום שלו. ״למה אתן מחכות?!״ הוא שאל אותן משראה ששתיהן עדיין ישבו על הרצפה ובהו בו. הרעשים באזניים של ג׳וזף התחזקו, אבל הוא ידע שהבנות עדיין לא מסוגלות לשמוע אותו. האזניים שלהן לא היו רגישות מספיק. ״אתן חייבות להאמין לי.״ הוא אמר בקול מתחנן. אלכס הנהנה, התקינה את רגל העץ שלה וקמה על רגליה. ג׳וזף עזר לה לקפל את השמיכות. קאט קמה מיד אחריה. לא היה לה דבר פרט לשמיכה שעליה. בינתיים, הרעשים התחזקו והתחזקו. ״הם מתקרבים במהירות, חייבים לברוח.״ אמר ג׳וזף. ״למה לברוח? אני אומרת לעמוד ולהילחם.״ אמרה אלכס. בעיניה הירוקות היה איזה ניצוץ, משהו שג׳וזף הכיר רק מאדם אחד. אחיה של אלכס, ריילי. לשניהם היה אותו ניצוץ כשהם ידעו שהם עומדים להילחם. בגלל זה שניהם היו הלוחמים הטובים ביותר בקהילה. הניצוץ היה הכוח שלהם.
״אולי הם בכלל לא רעים. אולי הם יעזרו לנו.״ הציעה קאט. ״אין כאן כפרים שיעזרו לנו, ורק משוגעים ישוטטו ביערות בלילה. הם חייבים להיות חיילים של האישה הטובעת.״ ענה ג׳וזף. הבנות הנהנו ושלושתם מיהרו אל בין העצים.