Revenge(נקמה)

פרק 1-הזקנה

נכנסתי לתחנת המשטרה וחייכתי לשוטרת שישבה מול המחשב שלה,ידעתי שלא יהיה שום דבר חדש או מקורי כי ככה זה מאז שבאתי לתחנה הזאת,שקט רועש בעיר הקטנה. התחלתי לעבוד פה בגלל אבי,רציתי להוכיח לו שאני כמוהו וכמו האחיות שלי אבל זה לא עזר לי.הוא אף פעם לא אהב אותי כמו שאהב את האחיות הגדולות שלי והסיבה לכך זה המוות של אמי,היא מתה אחרי שנולדתי והוא טוען שזאת אשמתי,עם השנים הבנתי שאין לי מה לעשות עם זה ושאני צריכה להתמודד עם האמת הזאת. "רבקה?" השוטרת קראה לי וסובבתי אליה את ראשי "אין שום דבר חדש פה אבל בנו יורק מצאו שני בני אדם מתים, סיבות המוות לא ידועות." היא נאנחה והמשיכה להקליד משהו במחשב,כמו תמיד.העיר שוממת. הנהנתי לאות תודה ועליתי למשרדי הקטן שהעברתי בו את שעות היום בלהביט מהחלון ולחשוב על מתי אני כבר אעזוב את העיר הקטנה הזאת ואתחיל חיים חדשים במקום נורמלי.התיישבתי מול המחשב שלי והבטתי בחדשות שחצי מהם היו על הרצח בנו יורק וכל פעם נוספו עוד מספר אנשים שנרצחו שם בדם קר,אף פעם לא הבנתי איך מישהו יכול לרצוח כמות כזאת של אנשים בלי לפחד מהמשטרה. הדלת נפתחה וג'ני עמדה שם,ג'ני הייתה כמו אמא שאף פעם לא הייתה לי,האמא שהייתה חסרה לי כל החיים. "יום חלש?" היא שאלה בחיוך חם והתיישבה מולי "אני כבר רגילה לזה." נאנחתי ונשענתי על הקיר "שמת לב שיש המון מקרים של רצח בנו יורק?" ג'ני שאלה מודאגת,אף פעם לא הבנתי למה היא כל כך מודאגת  ממה שקורה בעיר הזאת,מפרידים בינינו אלפי קילומטרים. "אפשר לדעת למה את כל כך מודאגת?" שאלתי והבטתי בעינייה שרצו בכל החדר "הילדים שלי לומדים שם." היא אמרה בדאגה,תמיד קוויתי שאבי ידאג לי כמו שהיא דואגת לילדיה.ידעתי שגם אם אני אשחה ליד כרישים לא יהיה לו אכפת שהם יהרגו אותי."אני בטוחה שהילדים שלך אחראים וישמור על עצמם." חייכתי בעידוד "לפעמים אני מרגישה אמא כל כך רעה,שלחתי את הילדים שלי ללמוד בקולג' מרוחק מפה וזה מה שקורה." היא נאנחה והמשיכה להביט על הקיר, "גם אם תרצי את לא תהיי אמא רעה,את דאגת ללימודים שלהם ורצית שיצליחו.לא אשמתך שבעירייה הקטנה הזאת בקושי בית ספר יש." אמרתי ושיפשתי את ידה,היא חייכה בחום את אותו חיוך שתמיד רציתי שמישהו מהמשפחה יחייך לי,חיוך שירמוז לי שהוא אוהב אותי.

"אני יודעת שאסור לך להקשיב לאנשים שאת לא מכירה ובמיוחד סיפורים כאלה אבל קחי." היא אמרה והגישה לי פתק עם מספר טלפון "תדברי עם האישה הזאת ותאמיני לי אחרי שתביני מה קורה את לא תוכלי להשאר אדישה למצב." היא יצאה מהחדר שולחת לי חיוך אחרון.הבטתי על המספר טלפון ולא ידעתי אם להתקשר או לא אבל מה שבטוח הסקרנות הרגה אותי או כמו שאומרים הסקרנות הרגה את החתול.ידעתי שאסור לי להתערב בדברים כאלה בלי שאבא שלי ידע אבל הייתי חייבת לשמוע את הסיפור הזה,הייתי חייבת לדעת על איזה מצב היא מדברת.חייגתי למספר שלה וחששה תקפה אותי,אם אני לא אצליח להתמודד עם הסיפור הזה? אם אני לא אוכל לעזור לאותה אישה מסכנה? המחשבות שלי נזרקו לפח כשהאישה ענתה "שלום מדברת רבקה מהמשטרה,ג'ני הביאה לי את המספר שלך." אמרתי בשקט "או רוב תודות ילדתי,הייתי חייבת שתתקשרי אלי.אני חייבת לספר כבר את הסיפור למישהו." היא אמרה בעצב "אז את רוצה להפגש איפשהו?" שאלתי בדאגה,האישה נשמעה שבורה יותר מתמיד וידעתי שהיא צריכה את העזרה שלי. "ובכן אני אשמח,תפגשי אותי בבר שבקצה השכונה עוד חצי שעה." היא אמרה והקלה נשמעה בקולה "אני אבוא,להתראות." אמרתי בשקט "תודה לך תודה." היא אמרה וניתקה את השיחה,הקלה הציפה את גופי ונתנה לי שקט נפשי.לקחתי את תיקי השחור ויצאתי מהתחנה,גם ככה אין לי מה לעשות פה אז יפריע למישהו אם אני אצא במיוחד לא לאבי. הדרך לבר הייתה קצרה,בעצם כל המקומות קרובים זה לזה בגלל העירייה הצפופה שבה אני גרה. פתחתי את דלת העץ של הבר והבטתי מסביב עד שהבחנתי באישה שישבה כפופה על יד הבר. התקרבתי אליה והתיישבתי לצידה "רבקה." מילמלתי בחיוך והיא חייכה גם,על פנייה היה חיוך מעודד ועינייה נצצו מאושר,לא ידעתי שבני אדם יכולים להיות כל כך שמחים בגלל מישהו. "גרייס,נעים להכיר אותך ילדתי." היא חייכה וליטפה את ידי,עורה היה חם ונעים,היא העבירה בי צמרמורות טובות שתמיד חלמתי שמישהו יעביר לי אותן. "אז מה קרה?" שאלתי מוציאה את המחשב נייד שלי,"את לא מכירה אותי ילדתי?" היא שאלה והבטתי בה,עינייה היו כחולות בהירות ושיערה לבן וארוך,היא הזכירה לי מישהי ובמיוחד השם אבל לא יכלתי לנחש מי זאת. "ובכן את מזכירה לי מישהי אבל אני לא מצליחה לשים על זה את האצבע,האם תוכלי להגיד לי מי את?" שאלתי וחייכתי לכיוונה "את זה תצטרכי לגלות אחרי הסיפור והמסע." היא חייכה גורמת לסקרנות לבעור בתוכי. "אבל הרמז הוא דור הנוקמים."