If you'll survive one weekend

פרק 9-מהר

כפיצוי על כל הזמן שלא העלתי פרקים, אז בבקשה תצביעו ותגיבו. אוהבת 3>

~נקודת המבט של ג׳ייסון~

״תפתחו כבר! מישהו שומע?״ שמעתי את ליסה ממשיכה לדבר. הלכתי בעקבות הקול שלה ובמהרה הגעתי לדלת שממנה בקעו הקולות.

״תפתחו לי כבר! מי שומע אותי בכלל?״ היא המשיכה לדבר.

״היי, אני פה״ אמרתי בלחש ונצמדתי לדלת. ״גייסון? אתה יודע, זה יהיה נחמד אם תוציא אותי מהסירחון כאן,״ היא אמרה בנימה עצבנית.

״אני אוציא אותך,״ אמרתי לה, ״רק אם תדברי איתי״ הצמדתי את המצח לדלת ואיכשהו אפשרתי לדמעה לרדת במורד הלחי שלי.

״גייסון, תקשיב, אני לא מבטיחה כלום. רק תוציא אותי מפה״ היא אמרה בקול מתחנן.
״לא,״ אמרתי בתוקף, ״לא עד שתבטיחי לי״ חבטתי עם ידי בדלת העץ, שכנראה מהצד השני נשמעה רק בעמעום, למרות שאני מכיר את ליסה, ואני בטוח שהיא קפצה לאחור במעט מהבהלה.

״ג׳ייסון, אתה יודע שלסלוח לך על מה שקרה זה לא דבר קל,״ היא אמרה בקול בוגר כל כך, הקול הזה שתמיד אמר את הדברים הנכונים, ותמיד סירבתי לשמוע לו, למרות שהוא צדק.

״אני באמת לא יודע מה יקרה אם לא תהיי איתי ליסה, רק את יודעת מה את באמת בשבילי״ אמרתי והנחתי את כף היד שלי בדיוק איפה שידעתי שהלחי של ליסה מוצמדת עכשיו.

בבית הספר אף אחד לא לוקח את הזוגיות שלנו ברצינות. כולם חושבים שאנחנו סטוץ שהסתבך. אפילו האבא השיכור והמסומם של ליסה אמר לה כמה פעמים שאני לא טוב בשבילה. מה הוא כבר יודע מהחיים שלו? רק היא יודעת שבישבילה אתן הכל, את חיי אני מוכן לשים על הכף. היא הייתה איתי כשהיה לי קשה, היא הרימה אותי כשהתמוטטתי, והיא אספה את החלקים שלי כשנשברתי.

אני יודע שמה שעשיתי הוא בלתי נסלח, אפילו לא בעיניי. התנהגתי כמו בן נוער מטומטם שרק חיפש לספק את עצמו, ומכל השיט הזה יצאו ארבעה דברים שהכאיבו לי עוד יותר- עצם הידיעה שניצלתי את בלה, גרמתי לה לעשות דברים נוראיים, בגדתי בחבר הכי טוב שלי, והכי נורא- שברתי לאישה היחידה שאהבתי את הלב.

אחרי שכל זה חילחל לי טוב מאוד למוח- התפרקתי. נשענתי את הגב על הדלת ונתתי לו לנזול עד שהתחת שלי פגע ברצפה. זה המקום שלי, הכי נמוך שאפשר. איך אני אפתח את הדלת ואביט לה בעיניים? מה התירוץ שאספר?

״ג׳ייסון, אני מבטיחה שאני אשקול את זה״ היא אמרה בקול רך.

״פשוט--״ לא היה לי מה להגיד. רק רציתי לשקוע בתוך עצמי ולתת למחשבות שלי להפליג רחוק מכאן.

״ג׳ייסון, תפתח את הדלת מהר״ היא אמרה ודפקה עם היד שלה על הדלת שמעט רטטה מהמכה.

שמעתי צעקה. זה בקע מהדלת. הנחתי את האוזן כדי להאזין למה שקורה בצד השני. היא בוכה ותוך כדי פולטת זעקות לעזרה.

״ליסה? ליסה!״ דפקתי חזק על הדלת עם היד ובעטתי בה. פאק. שכחתי שהדלת נעולה. ״ליסה! אני מוציא אותך!״ התחלתי לרוץ ולחפש אחר משהו שיעזור לי לפרוץ את הדלת. מצאתי בפינת חדר כלשהו מקל צר שעשוי פלדה.

רצתי בחזרה לדלת. ליסה כבר בשקט. אין שום רעש. ״אני נשבע לך שאם את עובדת עליי וכל זה רק כדי שאני אוציא אותך--״ מילמלתי בזמן שדחפתי את המקל דרך המנעול, והדלת השתחררה. מהר שעטתי על הידית העגולה, וכשהדלת נפתחה לא ראיתי כלום מלבד חושך. ראיתי אלומת אור דקה שבוקעת המתריס בפינת החדר, אז פתחתי אותו והסתובבתי. ״ליסה-״ אמרתי וכשהיא נגלתה לעיניי, הגוף שלי קפא. לא הצלחתי להזיז שום שריר בגוף שלי, והרגשתי שעוד שניה גם הלב שלי מפסיק לפעום.

היא הייתה שרועה על הרצפה והגרון שלה היה משוסף ומלא בדם. איך זה קרה? מי עשה את זה? מייד חשדתי שמי שעשה את זה בטח ברח דרך החלון, אבל כשהסתכלתי דרכו, הבנתי שאין שום אפשרות לצאת מכאן מלבד הדלת, מפני שהקומה השניה בה אנו נמצאים גבוהה מאוד ביחס לקרקע, מה שאומר ש...

״בריאן! תברח!״ צעקתי בכל הכוח שהיה לי ורצתי מהר מהחדר בו כנראה נמצא הרוצח לכיוון החדרים האחרים בנסיון לאתר איפה הוא נמצא. פתחתי את הדלת הכמעט אחרונה שהיתה במסדרון והיתה פתוחה כמעט עד הסוף וניחשתי ששם הוא ובלה נמצאים.

ראיתי את בלה שכובה על מיטת עץ ובריאן יושב על ידה ומלטף לה את הראש. הם נראים כל כך שלווים. בלי לחשוב פעמיים הרמתי את בלה על הידיים. ״מה נראה לך שאתה עושה?״ בריאן התרומם ודיבר בעצבנות. ראיתי שהפנים שלו מאדימות. ״בריאן, מישהו רצח את ליסה״ אמרתי בשקט ככל האפשר והרגשתי שדמעות מתחילות להתגבש בזויות עניי.

״מה? על מה אתה מדבר?״ הוא הסתכל עליי בבלבול. ״היא מדממת בחדר ההוא, והרוצח ככל הנראה שם, חייבים לברוח מהר״ הלכתי לכיוון הדלת במהירות וכולי אחוז אימה. ירדתי גם את המדרגות בדילוגים, ״בריאן קח כמה דברים לידיים, בוא נעוף מפה״ זזתי במהירות כמעט בלתי אפשרית, כשאני סוחב את בלה בידיים. ״אתה חייב לי הרבה הסברים״ בריאן אמר מאחורי הגב שלי כששנינו רצים אל תוך היער...