אהבה בין הגלים

1

יולי 1998
בחורה בת שבע עשרה. שיערה ארוך, שאטני ומתולתל, יחפה, רזה וגבוהה, עם גיטרה על הגב, מסתובבת על החוף באילת ומחפשת עבודה. זו אני.
יש לי הרבה חלומות, אחד מהם הוא לעבוד בקיץ על יאכטה, והחלום הכי גדול שלי הוא להגשים את כל החלומות שלי.
כחלק מהתכנית הגדולה, ביקרתי הבוקר במרינה, ומצאתי מודעה תלויה על השער המוביל למפרץ העגינה: "דרוש איש צוות לעבודת קיץ על היאכטה ״מאיה״- בול בשבילי.
לצערי באותה שעה המעגן היה כבר ריק מספינות, וגם ה״מאיה״ כבר לא הייתה במעגן.
היאכטות יוצאות מדי בוקר לעבודתן, מפליגות במפרץ אילת, וחוזרות אחרי הצהריים אל מנוחתן בין מזחי העץ של המרינה.
אני מתיישבת על החוף, כפות רגליי שקועות בחול השורט, ממתינה עד שה״מאיה״ תחזור כדי לגשת אליה ולהציג את מועמדותי לעבודה.
זו תקופת החופש הגדול, והחלפתי לחודשיים את הנוף המדברי הירחי האהוב עליי כל כך של הפנימייה, בנוף ההרים האדומים והים הכחול של אילת, עיר הולדתי.
חלף רק שבוע מאז התחיל החופש הגדול, אבל אני כבר מתגעגעת לפנימייה, כי אני לא מסוגלת להיות יותר מדי בבית, סגורה בין קירות, ופה על החוף, בין הצדפים והגלים, אני מרגישה הכי בבית, והרעיון לחיות כמה שבועות על הים קוסם לי מאוד.
אני מבלה שעה ארוכה בישיבה על החוף, עוקבת בעניין אחר תנועת הספינות הקרבות לעגינה במרינה, צופה מרחוק בערגה בימאים המתרוצצים על הסיפונים, מירכתיים עד חרטום, מושכים חבלים, מגלגלים מפרשים, שוטפים ציוד ומקפלים.
לאחר שנדמה כי ההמולה במרינה מעט שוככת, והתיירים הרבים שירדו מהספינות התפזרו לאיטם אני קמה והולכת על הטיילת לכיוון המרינה.
אני יודעת שלעבוד על אונייה זו עבודה קשה, שהיאכטות יוצאות וחוזרות מדי יום עמוסות לעייפה בתיירים שרוצים לחוות קצת את מנעמי הים האדום, אבל עבודה קשה אף פעם לא הפחידה אותי.
אני צועדת יחפה על המרינה בין היאכטות העוגנות, סיפוני העץ שלהן מבריקים בשמש הקופחת.
בקצה המעגן אני מוצאת אותה, מתנודדת לה לאיטה במי המפרץ הצוננים, מבהיקה בלובנה.
זו יאכטה גדולה מאוד, ספונת עץ, בעלת שלושה סיפונים נרחבים, ירכתיה קשורים למזח בחבלי עגינה כבדים, וגשרון צר תחום בחבל משני צידיו מוביל מהמזח אליה.
אני מטפסת עליה ולקראתי יוצא גבר מבוגר עם זקן בן כמה ימים, וכרס ענקית המשתפלת מעל מכנסיו.
״אפשר לעזור לך, חמודה?"
״אתה מחפש איש צוות לעבודה? כי אם כן, מצאת.״ אני מודיעה לו.
לפי החיוך שלו אני רואה שהוא אוהב את התעוזה שלי.
״אני חיים, הסקיפר, הקפטן של הספינה. ומי את אם אפשר לשאול? יש לך ניסיון בעבודה על ספינות? זה לא מתאים לכל אחד, את יודעת.״
״קוראים לי שירה,״ אני מציגה את עצמי, ״בבית צוחקים עלי שעוד לפני שלמדתי ללכת כבר הייתי על סירות.״
״טוב אז אנחנו יכולים להיות בטוחים שמחלת ים אין לך.״ הוא צוחק.
״וגם אין לך מה לדאוג בקשר לניסיון,״ אני מוסיפה, ״אני משיטה מפרשיות מגיל שמונה בערך.״
״העבודה כאן קשה מאוד,״ הוא מספר לי ״שעות ארוכות. בעצם אין לנו שעות, אנחנו עובדים וחיים על הספינה. צריך לבצע הרבה עבודות תחזוקה וניקיון, צריך הרבה סבלנות לאנשים, וצריך גם קצת ידע בבישול, יש לנו טבח על האונייה, אבל לפעמים גם הוא צריך קצת עזרה.״
״מתאים לי,״ אני מחייכת, ״אני מנקה מצוין, וגם מבשלת לא רע. התקבלתי?״
״אני מבין שאת אילתית?״ הוא שואל, משפשף את סנטרו המזוקן.
״כן, אני הבת של שמש הגדול.״
״וואלה? איזה יופי, אני מכיר את אבא שלך שנים, עוד לפני שהוא נהיה מנהל המרינה. תני לי רק לוודא איתו בטלפון שזה בסדר שתעבדי פה, ומבחינתי התקבלת.״
עוד באותו ערב אני עוברת לגור בתא קטנטן על סיפונה של היאכטה, אותו אני חולקת עם ליאור, בחורה שעובדת גם היא על הספינה.