"מה עכשיו?" בן שאל. הוא ישב על הרצפה, דניאל שכבה על המיטה שלה ורודי ישב על כיסא מסתובב שהיה בחדר של דניאל עם הפנים אליהם. הכיסא הזה היה בחדר עבודה של אבא שלה, מאז שהוא מת היא ואמא שלה השאירו את כל הדברים בחדר העבודה. כך הן עשו גם שעזבו, לא הייתה להן סיבה לקחת משהו, אבל דניאל רצתה את הכיסא. בגלל שהיא הייתה בת שלוש שהוא מת, היא לא זוכרת הרבה ממנו, אבל מה שהיא כן זוכרת זה את אבא שלה יושב על הכיסא הזה, עושה משהו, היא מעולם לא ידעה מה, ולא משנה כמה עסוק הוא היה, ברגע שראה אותה הפסיק והושיב אותה עליו. ככה הם ישבו ביחד. על הכיסא...
"עכשיו, מחליטים מה לעשות", רודי אמר.
"תסביר", דניאל אמרה, מתחילה לשחק בקצה שיערה.
"אמא שלך, להגיד או לא", רודי אמר, "החבר שלך, אמא שלך לא יודעת".
"אמא שלי!" דניאל אמרה והתיישרה. לפתע היא נזכרה שליאת באמת לא יודעת מכלום. דניאל רצתה לספר לה, לספר לה הכל!
"טוב, אני הולכת לספר לה, עם היומן", דניאל אמרה. היא נשכבה חזרה וחזרה לשחק בקצה שיערה.
"תחשבי על זה לפני", רודי אמר.
"אין על מה לחשוב", בן אמר, "תאמינו לי, יש סודות שאסור לשמור, שצריך פשוט לספר. לא לחכות איתם, להגיד הכל מההתחלה".
"ואת זה אתה אומר מניסיון?" דניאל שאלה.
"כן", בן אמר והשפיל מבט. רודי נזכר במה שאלי אמרה קודם. הוא נשך את השפה שלו והסתכל על בן.
"בואו נדבר על משהו אחר", בן אמר.
"כן", רודי אמר.
"על מה אתם רוצים לדבר?" דניאל שאלה.
"כל דבר שלא קשור ל..." רודי התחיל להגיד ואז נעצר.
"אלפים, תפלצת, ערפדים..." בן המשיך אותו.
"בדיוק", רודי אמר.
"בואו לא ננסה לחשוב על זה", בן אמר.
"כן, לא על התפלצת או על התינוק", רודי אמר.
"תינוק?" בן שאל וכיווץ גבות.
"נכון, כמעט שחכתי לספר לך", דניאל אמרה.
"לספר לי מה? איזה תינוק?" בן שאל, "את לא...?"
"לא!" דניאל אמרה מהר.
"התפלצת", רודי אמר.
"מה?" בן שאל לא מבין.
YOU ARE READING
אנשים מפלצות ומה שמעבר
Fantasyאף אחד עדיין לא הסתכל לתפלצת בעיניים ונשאר בחיים. אף אחד, לא ערפדים, או פיות, או מכשפות, או כל סוג אחר של מפלצות, גם לא חיות. וכמובן, גם לא בני אדם. אף אחד, טוב, אולי כמעט אף אחד. רק ילדה קטנה, בת שלוש, הסתכלה לתפלצת ישר בעיניים, ונשארה בחיים. ילדה...
