"הפסקה נעימה", המורה אמרה, חייכה ויצאה מהכיתה.
"היי", בן התקרב לשולחן של רודי ודניאל.
"תודה שוויתרת על המקום שלך בשבילי", דניאל אמרה וחייכה.
"בכיף, תבואי כל יום", בן אמר והוא ודניאל גיחכו.
היו כמה בכיתה שהיא הכירה:
בן, תאומות האימה, וכמובן רודי.
"היי רודי", נערה בעלת עיניים כחולות ושיער בלונדיני אמרה.
"היי משי", רודי אמר.
"היי, מי את?" משי שאלה את דניאל.
"אני דניאל", דניאל אמרה וחייכה.
"משי, שמעתי שמישהו קפץ לביקור אתמול", בן אמר.
"מי?" משי שאלה.
"כלום, אף אחד", רודי אמר.
"אז למה אתה לחוץ?" משי שאלה.
"זה היה אדם", בן אמר וגיחך.
"אדם חזר?" משי שאלה בהתרגשות.
"כן", רודי אמר ונאנח.
"למה לא אמרתם כלום?" משי שאלה והזעיפה פנים.
"אתה כזה פה גדול", רודי אמר ובן.
"לא חשוב", משי אמרה והלכה משם.
"אל תהיה אח כזה", בן אמר, "תכיר לה את הכיתה". דניאל גלגלה עיניים, היא שנאה שדיברו עליה כאילו היא לא שם.
"אז, את מכירה את בן, התאומות, ועכשיו גם פגשת את משי", רודי אמר.
"יש עוד עשרים תלמידים", בן אמר מהר.
"אני יודע, בן", רודי אמר.
"זה בסדר, אני יכולה להסתדר לבד", דניאל אמרה.
"בטוח?" בן שאל.
"כן, אני כבר לא ילדה אתה יותר", דניאל אמרה.
"איך שבא לך", בן אמר.
"היי", פרי התקרבה אליהם, "רק רציתי להגיד לדניאל 'ברוכה הבאה', בשמי ובשם לרי".
"אז תגידי", בן אמר והתחיל לצחקק.
"אתה אידיוט", פרי אמרה.
"יש להן בכלל רגשות?" דניאל חשבה, היא לא הבינה איך הבעת הפנים שלהן נשארת אותו הדבר, תמיד!
YOU ARE READING
אנשים מפלצות ומה שמעבר
Fantasyאף אחד עדיין לא הסתכל לתפלצת בעיניים ונשאר בחיים. אף אחד, לא ערפדים, או פיות, או מכשפות, או כל סוג אחר של מפלצות, גם לא חיות. וכמובן, גם לא בני אדם. אף אחד, טוב, אולי כמעט אף אחד. רק ילדה קטנה, בת שלוש, הסתכלה לתפלצת ישר בעיניים, ונשארה בחיים. ילדה...
