ילדים אבודים.

אליס|1

אני בוהה בסכין שמונחת מולי, ולאחר מכן אני מעבירה את מבטי אל המכתב שכתבתי.
לקרוא אותו שוב? פעם אחרונה? כן.
אני קוראת אותו מחדש בפעם העשירית כנראה. מוודאת שכתבתי כל מה שהייתי צריכה להגיד בפעם האחרונה.
בין אם זאת בקשה מהורי שיגידו ללורי שהיא הייתה מקור השמחה שלי כל השנים, והמקור ממנו הוצאתי את כוחי לעוד נשימה, ועוד אחת.
ובין אם זאת הבקשה שיסלחו לי על כל הצער שגרמתי בחיי.
הכל כתוב.
אני חושבת על זה שוב. כדאי לי לעשות את זה? המוות מונח מולי, הדבר שכל כך רציתי.
חיכיתי כל כך הרבה זמן להזדמנות הזאת, שלורי לא תהיה בבית, שאמא תהיה בעבודה, שאבא יהיה בפגישת עסקים מחוץ לעיר.
דווקא כשההזדמנות המושלמת מגיעה, למה עכשיו אני לא מסוגלת? למה היידים כל כך כבדות פתאום? למה העיניים לא מפסיקות לדמוע? למה כל הגוף שלי רועד ולא מקשיב לי? מסרב לשתף איתי פעולה, מסרב לעזור לי לברוח מהחיים. למה אני מהססת?

••••••••צצה לי מחשבה בראש••••••••
למה חלום חייהם של אנשים רבים הוא דווקא המוות?
חיים, מוות, סכינים.
חיים הם דבר עדין מאוד. כל כך קל לקחת אותם. מוות הוא יעד נכסף. כל אחד רוצה אותו בשלב מסויים בחיים. אבל לא הרבה אנשים מצליחים לעשות את זה.לפעמים מתחרטים על זה ברגע האחרון.
לפעמים פוחדים.
•••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••••

אני שומעת איך דלת הבית נפתחת, ולאחר מכן את קולות צעדיה של לורי, ואת קולה העליז קורא בשמי.
"אליס" היא קוראת "אליס"
הנה אני הולכת לאבד את ההזדמנות שלי להיות מאושרת סוף כל סוף.
או שאולי לא? בדלת יש מפתח.
אני קמה מהכיסא שמול שולחן האיפור בחדר שלי, רגלי כושלות תחתיי עם כל צעד שאני עושה.
אחרי נצח אני מגיעה לדלת ונועלת אותה.
"אליס?"
היא כנראה שמעה את הדלת ננעלת.
טעות ראשונה.
אני מועדת על עיפרון שנפל על הרצפה ונופלת. ראשי נחבט ברגליי שולחן האיפור שלי. המראה שעליו מתרסקת על הרצפה ליד ראשי בכל נפץ אדיר. רעש כזה- לורי הייתה חייבת לשמוע.
טעות שנייה.
אני מתרוממת לאט, מרגישה את ראשי הולם בכאב. אוזניי מתמלאות בקול הדופק שלי. שברים קטנטנים ננעצים בכפות רגליי, בידיי, בברכיי, בכל חלק שפוגש את רסיסיי הזכוכית של המראה.
"אליס?" היא שואלת בחשש, קולה רועד.
אני לא עונה לה. היא קוראת לי שוב. ושוב. ושוב.
אני מתכופפת ומרימה שבר מהמראה ובוחנת בו את עצמי. אני רואה פנים חיוורות ושיער כהה פרוע, אף ועיניים אדומים מבכי ואיפור הרוס שנמרח על הפנים בחוסר אסטטיקה.
אני מניחה את השבר על השולחן, ליד הסכין והמכתב, ונשענת על השולחן.
המכתב צונח ברכות ואילו הסכין נופלת על הרצפה בקול קרקוש מתכתי.
טעות שלישית.
כי זה הרגע שבו כל אחד יבין שמשהו ממש רע קורה.
לורי כבר צועקת את שמי בהיסטריה, והולמת באגרופיה על הדלת מעברה השני.
חישוב פשוט יראה שעוד רגע, אחד השכנים יבוא לבדוק למה היא צורחת את שמי.
אבל אני לוקחת את הזמן. הרי עוד מעט כבר אמות, מוטב שאהנה מרגעי האחרונים בעולם.
אני מתיישבת לאט על הרצפה הקרה ונוטלת אל ידיי את הסכין, מעבירה אותה על כתפיי החשופות ולאורך ידיי, מתענגת על הכאב כשגופי זועק כולו.
הדם הארגמני שלי נוזל לאורך ידיי, עם כיוון החתכים, ונוטף על הרצפה המבריקה.
אני מזמזמת לעצמי את המנגינה של בטהובן- "לאליס".

אני לא יודעת למה, אבל תמיד אהבתי את המנגינה הזאת. אולי כי גם לי קוראים אליס?
אני מזמזמת לעצמי את הצלילים העולים והיורדים של המנגינה. כשברקע, בחוסר הרמוניה מוחלט, לורי עדיין קוראת בשמי והולמת על הדלת בחוזקה.
אני מעבירה את הסכין גם על מפרק כף ידי, על וורידיי.
מלטפת, שורטת, חותכת.
אני מרגישה איך קשה לי לנשום עכשיו.
ודווקא עכשיו, כשזרועותיי זועקות בכאב, ראשי הולם, וריאותיי בוערות בניסיון נואש לשאוף קצת חמצן.
דווקא עכשיו, אני מוצאת שהקרירות של הרצפה הלבנה, המבריקה, שמוכתמת בדם שלי, מאוד נוחה פתאום.
אז אני שוכבת על הרצפה. מניחה לעצמי להישרט משברי המראה. נחתכת איפה שעוד לא חתכתי את עצמי.
אני רואה איך שדה הראייה שלי מתכהה בשוליו, מיטשטש, עפעפיי כבדים פתאום.
כנראה התעייפתי מהחיים.
אז אני עוצמת עיניים.
וברגעי ההכרה האחרונים אני מסוגלת לשמוע את הדלת נפרצת, ואת לורי צועקת כשהיא רואה אותי.
מעניין איך אני נראית.
אני מרגישה איך היא נופלת על ברכיה מולי ומטלטלת את כתפיי בפראות. מכתימה את בגדיה בדמי. והיא בוכה, היא קוראת לי, היא ממלמלת לי להישאר איתה.
אני לא פותחת את העיניים.
למה לי? כדי לראות את אחותי בוכה ככה? מצב רע כל כך?
אני נרדמת.