ילדים אבודים.

לחרוש|2

קשה לחרוש,
היא חורשת כל יום בשדה.
קשה לחרוש, זה מעייף.
בכל לילה היא הולכת לישון כשכל גופה דואב והיא רק רוצה כבר לישון.
קשה לחרוש, זה מלכלך.
היא מתלכלכת, הרצפה מתלכלכת, הכל מתמלא בכתמים.
קשה לחרוש, מחרשות הן דבר כבד.
כבד. כל כך כל כך כבד. גוש מתכת שכבר כבד כמו סודות, אפילו שהוא עצמו דק.
קשה לחרוש.
הכל מתמלא בחריצים וחריטות ושורות ושבילים, שבסוף מצמיחים פרחים אדומים שנובלים אבל לעולם לא נעלמים.
קשה לחרוש.
אבל בו זמנית כל כך קל.
אחרי פעם אחת אתה כבר מתמכר.
הרי אפילו שקשה לחרוש, זה הפיתרון הכי קל.
כמה קל, לחרוש על שדות הוורידים שעל הידיים שלך,
לקחת את הלהב ולחרוש שבילים שבילים על העור, ולראות אותו מתמלא בפרחי דם, והסדינים והרצפה והידיים והגוף והכל הכל מתלכלך מדם, ושוב הולכים לישון עייפים מהמחשבות שכבר כמעט ומוציאות אותך מדעתך, וכשמתעוררים וכשהיימים עוברים, הדם נקרש והצלקות דוהות אבל אף פעם לא באמת נעלמות.
כי ככה בעצם בורחים מהמציאות.
וגם אם זה כל כך כואב וכל כך צורב בחוץ, על כל חלק וחלק בגוף, מה לא עושים כדי להעלים את הכאב בפנים?
כל כך קשה לחרוש.
ובו זמנית,
כל כך קל.