ילדים אבודים.

סיפור סינדרלה|3

אני שונאת את סינדרלה.
למה?
כי הכל בא לה בכזאת קלות,
כי היא הרסה לי הכל,
כי אני הייתי צריכה להתחתן עם הנסיך.
לא, אני לא אחת האחיות החורגות.
גם לא אחת מהבחורות האלה ברחוב שכל היום מפנטזות על הנסיך על הסוס הלבן.
לי הוא הבטיח.
אני אופליה.
מכירים אותי?
לא.
אני הדמות השולית בסיפור, אתם יודעים, זאת שמוזכרת בדיעבד, זאת שאף אחד לא זוכר, זאת שהסיפור היה שונה לגמרי בלעדיה.
אני הבת של האחראי על האורוות בארמון, אני האבירה הראשונה בממלכה, אני הייתי החברה הכי טובה והאהבה הלא ידועה של הנסיך.
אני זאת שנשבר לה הלב.
הנסיך גדול ממני בחודשיים ויום בדיוק.
אני והוא שיחקנו ביחד, למדנו ביחד, אני לימדתי אותו לרכב על הסוס, והוא לימד אותי לקרוא.
גדלנו יחד, אבא שלי עבד אצל אבא שלו, גרנו באותו ארמון באגפים נפרדים.
אני והוא נפלנו ביחד מהסוסים שלנו כשיצאנו לטיול רכיבה ארוך והתרחקנו קצת יותר מדי.
אני והוא נלחמנו אחד בשניה עם חרבות ושריונות בשעות אחר הצהריים כשהיינו בני נוער.
אני זאת שניצחה אותו כל כך הרבה פעמים.
אתם לא מכירים את הצד שלי בסיפור, אתם יודעים שהמלך והמלכה המהוללים שלנו ארגנו נשף ענקי כדי למצוא לבן האהוב שלהם כלה.
אבל אתם לא יודעים שאני והוא היינו מאוהבים.
הוא הבטיח לי באותו יום.
הוא אמר לי שכמוני יש רק אחת, ושהוא אוהב רק אותי.
ושהוא יכריז עליי בתור הכלה שלו.
ושאם המלך והמלכה לא יסכימו,
הוא יוותר על הכל ויברח איתי למקום שבו אף אחד לא יחליט בשבילנו.
הוא היה צריך להיות שלי.
אני הייתי צריכה להיות שלו.
אני, לא ה... בחורה הנחמדה... והיפה... והחכמה... וה... מושלמת.
נכון שהיא יפה יותר, וטובת אופי, וחכמה, והכל טוב בה.
אלוהים יודע שהכל טוב בה.
היא פשוט מושלמת, חסרת פגמים.
תווי הפנים הרכים שלה,
והגובה המושלם שלה, לא גבוהה מדי, לא נמוכה מדי,
הגוף המושלם,
העור הצח,
השיער הבלונדיני הארוך שבאותו יום היה אסוף בתסרוקת מהודרת מעל לראשה,
והעיניים.
העיניים הכחולות שלה, שאפשר לטבוע בתוכן, שאפשר לבהות בהן שעות.
הוא פשוט נפל חלל ליופי עוצר הנשימה שלה, ושכח את כל מה שהוא הבטיח לי.
הוא בנה לי ארמון.
ארמון מהבטחות ושקרים מתוקים.
וכלא אותי במרתף, עשוי משברי חלומות מנופצים.
אני מבינה שהיא הרבה יותר טובה ממני בהכל.
לדעתו לפחות.
אני יפה פחות,
העור שלי צרוב מהשמש.
השיער שלי שחור וקצר, כדי שלא יפריע לי.
הידיים שלי מיובלות משנים של עבודה קשה עם סוסים וחרבות.
העיניים החומות שלי, חסרות כל יחודיות.
אני לא יפה.
אני פשוט אני.
אבל אני הייתי בשבילו כשאף אחד לא היה.
כשהוא היה חולה, כשהוא נפצע, כשהיה מתוסכל, כשהוא כעס, כשהוא צעק עליי, וממש לא התנהג כמו שאדם מכובד כמוהו צריך להתנהג, וכשהוא חיפש את סינדרלה אחרי שהיא פתאום ברחה ככה מהנשף, וראיתי כמה הוא שבור, והבנתי שאותי הוא שכח, אבל שתקתי, אני תמיד הייתי שם וספגתי הכל וסלחתי לו.
כי ידעתי שהוא צריך את זה,
וכי אהבתי אותו.
וכי חשבתי שהוא אוהב אותי.
ועכשיו?
כשאני צריכה אותו?
איפה הוא?
מכתיר את סינדרלה למלכה.
היא בטח עומדת שם, מאושרת, יפיפיה, בשמלה לבנה ואוחזת בוורדים וורודים ועדינים, עומדת מתחת לנברשות באולם הגדול.
בזמן שאני עומדת כאן, על קצה הצריח, מלטפת הסוס האהוב עליי פעם אחרונה ונותת לו תפוח, מתחת לשמיים אפורים שעוד מעט ימטירו גשם שישטוף את הדם שלי מהאדמה.
כשאני אצעד בעוד רגע מהקצה.
מי יזכור שהלכתי?
אולי רק אבי.
שמת כבר לפני שלוש שנים.
הוא מחכה לי.
הפעמון מצלצל,
מחיאות כפיים,
הכנרים מתחילים לנגן,
וזה הסימן שלי,
אני שונאת את סינדרלה.
אני שונאת את הנסיך.
או שבעצם... אני שונאת את עצמי?