ילדים אבודים.

כינור|5

הוא כנר.
הוא מלחין.
הוא משורר דגול.
את הסימפוניות שלו הוא כותב לרוב בלילה, כי אז הקולות מתנגנים בראשו בצורה הכי ברורה. כשהוא לבד, והחושך והדממה מתפשטים ומקיפים אותו.
ונראה כי כבר אין הוא מסוגל לכתוב עוד מנגינות.
ונראה כי אין הוא רוצה עוד בכח.
ונראה כי כבר מתה השראתו למזיקה.
ונראה כי כבר לא ינגן לעולם על הכינור.
אבל הכנר, המלחין, המשורר הדגול,
הוא כל כך קשור למוזיקה הזאת, למנגינות האלה, עד כדי כך שהוא לא צריך את הכלים.
לא את הכינור ולא את הקשת, כי בהם, למרבה הבושה, הוא לא יודע לנגן.
לא את הדפים ולא את העט והדיו, כי עליהם, למרבה ההפתעה, מעולם לא כתב ולו תו בודד.
למען האמת, הכנר מעולם לא ידע כיצד לאחוז קשת.
אבל, הכנר, המלחין, המשורר הדגול, הוא היה הכינור של עצמו.
כי בכל השעות הדוממות של הלילה, על קצה המיטה, פגש הוא את השראתו, המחשבות.
בשעות האלה, כשרגשות הכאב שלו הפכו לאומנות, הוא היה הכינור.
נניח כי, הוורידים היו המיתרים.
ונאמר ש, לדוגמה, חתיכת המתכת ההיא, הסכין, היא הייתה הקשת.
ועורו של הנגן שימש לו כדפים עליהם כתב את תווי רגשותיו בדמו שנשפך כדיו.
כי הכנר, המלחין, המשורר הדגול, היה ילד.
בעל גוף שהיה מלודיה.
ושדים בראשו שמילאו את תפקיד הנגנים וריקדו לצלילי המוזיקה.
ודעת שיכלה לכתוב מנגינות ערבות לאוזניים שכמותן לא נשמעו.
אילולא כתב אתמול את מנגינתו האחרונה.
והשאיר אחריו רק צלקות מכוערת של מנגינה יפיפיה.