Difference

פרק 14

״אתה בטוח שתהיה בסדר?״ שאלתי את אבא בפעם המאה, עדיין לחוצה, עדיין לא בטוחה בעצמי.
״כן קייט, תהיי רגועה״ הוא החזיר וחייך אליי. ״אני אמור להיות ההורה , לא את״
חייכתי בהתנצלות, ״אתה צודק אבא״ לחשתי .
נקישות עדינות על הדלת הקימו אותי מהכיסא.
״היי אדם״ אמרתי ברגע שפתחתי את הדלת.
״שלום לך אהובתי״ אדם לחש ונשק למצחי ברוך.
״מה שלומך אדון ג'ונסון?״ אדם שאל בעודו לוחץ את ידו של אבי. הוא תמיד היה כל כך מכבד, כאילו גידלו אותו בדור אחר משלנו.
״הכל טוב , מה איתך אדם?״
״מצויין, תודה״ הוא חייך.
״הכל מוכן קייט?״ עכשיו אדם פנה אליי.
״כן״ הנהנתי, ליבי פועם בחוזקה מעןצמת ההתרגשות.
״מעולה״
התקרבתי לאבא והוא נעמד. לרגע אחד הבטתי בו , מבחינה בפעם הראשונה להפתעתי כמה השתנו פניו, כאילו התבגר בכמה שנים. חיבקתי אותו בחוזקה, לא נפרדתי ממנו מעולם, ועכשיו זה הרגיש משונה כל כך.
לעזוב אותו עכשיו, אפילו לתקופה קצרה, עורר בי פחד שמא לא אראה אותו שוב. זכרונות מההמתנה הנוראית בבית החולים צפו למול עיניי. ניסיתי להעיף אותם מראשי, לשווא.
התנתקנו ואבא הביט בי בחיבה.
״תשמור עליה״ הוא פנה לאדם.
״אני אשמור עליה יותר מעל חיי, אני נותן לך את הבטחתי״ הוא החזיר , מסתכל הישר לתוך עיני אבי.
אבא הניד את ראשו ולחש, ״תודה״.

שדה התעופה היה עצום . נחלים של אנשים זורמים ממקום אחד למשנהו. אדם הידק את אחיזתו בידי , חושש שמא אבלע בתוך ההמון. הרעש היה חזק כל כך, בקושי יכלתי לשמוע את הסבריו של אדם.
התיישבנו באחד הספסלים, לאחר שסיימנו לארגן כל מה שהיה צריך לקראת הטיסה.
״אז כמה זמן יש לנו לחכות?״ שאלתי, מנסה לגבור על הקולות שמסביב.
״שעתיים״ אדם החזיר .
״אוח״ נאנחתי. אדם צחקק.
״רואים שזאת הפעם הראשונה שאת טסה ״
״כן, צריך להיות ממש גאון גדול״ החזרתי בציניות.
הנחתי את ראשי על כתפו המוצקת ועצמתי את עיניי. הייתי עייפה. הלחץ וההתרגשות מנעו ממני לישון לפני כן ועכשיו אני מרגישה את התוצאות .
אדם הניח בעדינות את ראשו על ראשי ושם את ידו בתוך כף ידי. שיחקתי באצבעותיו בחולמנות. ידו הייתה גדולה מידי בהרבה , ואצבעותיי נראו קטנטנות למול שלו. הרהרתי במשך דקות ארוכות , בוהה ברצפה.
״אדם״ לחשתי.
״מה?״ הוא הרים את ראשו.
״כשהבטחת לאבא שלי שתשמור עליי יותר מעל חייך, למה התכוונת? ההצהרה הזאת נשמעה לי כמו ממחזה של שייקספיר או משהו. אני לא מזלזלת , ממש לא. זה חימם את ליבי אבל הבנים בימנו לא מדברים בצורה הזאת, לצערנו״ הוספתי. בכל זאת, אני בחורה ושייקספיר תמיד היה אהוב עליי.
״הו, זה כלום ״ הוא מלמל. ״ניסיתי להיות כנה, זה הכל״
״הו...״
״לא ממש הצלחתי״ הוא אמר ולמרות שראשי היה על כתפו ראיתי את ידו עולה ומבלי להביט בו ידעתי שהוא מגרד בצווארו במבוכה.
״כלומר?״
״הניסוח לא היה מדויק, אם להיות אמיתי איתך. אני לא מתכוון לשמור עלייך יותר מעל חיי״
שתקתי לרגע , נבוכה.
״את החיים שלי עכשיו ״ הוא המשיך , ואני נשכתי את שפתי , נדהמת . ״אז אני מניח שלא הייתי כנה לחלוטין . אבל אני מאמין שאביך יסלח לי״ סיים בצחקוק וליטף את גבי.

אני מניחה שבאיזשהו שלב פשוט נרדמתי, כי כשאדם ניער את כתפי בעדינות הופתעתי לגלות שאנחנו צריכים כבר לעלות למטוס. התמתחתי בעייפות וקמתי מהמושב הנוקשה. עיקמתי את אפי כשחדרה לתוכי ההבנה שמחכות לי עוד כמה שעות של ישיבה ממושכת.

המחלקה הראשונה. הייתי אמורה לצפות לזה , אבל לא ציפיתי. כאילו שאדם היה טס בתנאים אחרים. המושבים היו רכים , נםתחים למיטה ארוכה . לכל מושב הייתה טלוויזיה שטוחה בה היה ניתן לצפות בסרטים ובסדרות. הבטתי נדהמת באדם שנראה היה כאילו הורגל לכל זה. התיישבנו בנוחות וחגרנו את חגורות הבטיחות. עקצוצי לחץ ריחפו במהירות מקצות אצבעותיי אל כל גופי. המחשבה על ההמראה וגרוע מכך - על הנחיתה , עוררה בי בחילה. ניסיתי להרגע אך לשווא. באיזשהו מקום חשתי לכודה, תקועה בתוך חתיכת מתכת ענקית. אדם אחז בידי, כנראה ראה את שריריי המתוחים מחשש.
״הי, קייט״ הוא לחש לאוזני.
״ממ?״ המהמתי, מפוחדת מכדי לדבר.
״יהיה בסדר, זה לא כזה מפחיד כמו שאת חוששת ״
״כן , כן..״ הנהנתי במהירות. אדם הידק את אחיזתו בי. חום ידו הרגיע אותי באיזשהו מובן, וקצב פעימות ליבי הואט יחסית . חייכתי אליו, עדיין נוקשה מדי.
הוא חייך בחזרה.
״חשבתי שאת בחורה קשוחה״ הוא אמר בקול מתגרה .
״אני לגמרי בחורה קשוחה״ החזרתי והזדקפתי, מביטה בו מזוית עיניי כדי להיות בטוחה שראה.
״מממ... באמת?״ שאל באיטיות , חצי חיוך עומד על זוית פיו.
״באמת!״
״הנה משהו שלא ידעתי עלייך״ מלמל, כאילו בדרך אגב.
״מה לא ידעת? שאני קשוחה? ״ צחקקתי.
הוא הניד את ראשו לשלילה ואז לחש , רוכן לעבר אוזני, ״ שאת שקרנית לא קטנה ״.
צמצמתי את עיניי בכעס מעושה וחבטתי בזרועו .
״הי זה כאב!״ אדם שפשף את המקום .
״אנחנו ממש זוג משמיים״ הכרזתי וחייכתי לעצמי בסיפוק.
״איך הגעת לתובנה הנפלאה הזאת?״ הוא שאל כשהתרווח על מושבו.
״זה פשוט. שנינו שקרנים לא קטנים״ קרצתי אליו והוא צחק, נושק ללחיי.