Sorry // סליחה

פרק 2 | לפניו

״תירגעי, ג'ן, זה בסך הכל תיכון. הכל טוב.״ הרגיעה אמבר את ג׳נה, החברה הכי טובה שלה, בעלת הנטיה להתרגש ולהילחץ
מ2 דברים עיקריים; מבחנים ושינויים. הפעם זה לא היה מבחן, זה היה שינוי. היום הראשון שלהן בתיכון, ב״ליגה של הגדולים״. ג׳נה ואמבר עמדו במרחק צעדים ספורים משער הכניסה, בדקה יחידה חלפו על פניהן כ50 אנשים מכל הסוגים. ״אני נראית טוב?״ שאלה ג׳נה בחשש. ״את מושלמת. את הילדה הכי יפה שראיתי.״ אמבר ענתה לה, ותשובתה לא הייתה רק מחמאה ולא הייתה רק במטרה להרגיע אותה- היא באמת חשבה כך, היופי של ג׳נה שהתאפיין בעור שזוף, עיניים גדולות וחומות ושיער בהיר וחלק היה מושלם בעיניה. אמבר הייתה שלמה עם המראה שלה אך תמיד קינאה ביופי הכובש של ג׳נה. ״עם כמה שאני שמחה לשמוע את המילים האלו, הייתי מעדיפה לשמוע אותן מאיזה שמיניסט בנבחרת הפוטבול.״ צחקה לעצמה ונהנתה לדקה מהמחשבה. ״טוב אחותי, הגיע הזמן להיכנס.״ אמרה אמבר לג׳נה תוך כדי שהניחה את ידה על כתפה ונשפה לרווחה. הנשיפה הייתה מעין פריקה של לחץ שאמבר לא ידעה שהכילה.

הכניסה למסדרון הראשי של התיכון הייתה כמו לגלות יבשת חדשה. אמבר ניסתה לחפש קווי דמיון עם מסדרון חטיבת הביניים ביום הראשון ולא מצאה אפילו אחד. אפילו המבנה הפיזי לא היה זהה, מסדרון התיכון היה גדול בהרבה ומאיים בהתאמה. ״ראיתי ב2 הדקות האחרונות איזה 10 אנשים לטעמי, אני קצת מרגישה בגן עדן.״ אמרה ג׳נה עם חיוך שטותי על פניה. אמבר לא אהבה את ההתעסקות המוגזמת שלה בבנים ודרמות תיכון. היא נלחצה מהעובדה שכשכל החששות של ג׳יין, מהמערכת הגדולה שנקראת ״תיכון״, נעלמו- שלה צפו.        

כעבור דקות ספורות, ג׳׳יין החלה לדבר עם אנשים, ליצור קשרים וחברויות. הכל בא לה בקלילות וכבר היה נראה שהתיכון הוא המגרש הביתי שלה. זאת בעוד שאמבר קפאה במקום, לא יודעת מאיפה להתחיל- למי לגשת? איך? מה להגיד?