קול טיפות הגשם הכבדות שניתחו על אדמת היער היו הדבר הראשון שליסה שמעה כשהתעוררה. היא מצמצה בעיניה בערפול חושים והביטה בגשם היורד מבעד לפתח המערה.
בקצה המרוחק של המערה עמד סוס צנום, פרוותו החומה רטובה לחלוטין, וצנף בחוסר שקט, מנער את רעמתו. נערה לא מוכרת עמדה לצדו, מלטפת את פרוותו בדאגה ולוחשת באוזנו מילים מרגיעות.
על אף שחשבה ברדס, שערה היה רטוב לחלוטין וכך שאר בגדיה. לחייה היו סמוקות עדיין מהרוחות החזקות שנשבו בחוץ וליסה הסיקה מכך שהם הגיעו לכאן, היכן שלא יהיה אותו "כאן", בדקות האחרונות ממש.
גם היא עצמה הייתה רטובה, ואוזניה ואפה היו קפואים מהקור, אבל היא השתדלה להישאר דוממת ככל הניתן, צופה בנערה מבעד לעיניים סגורות למחצה. ידיה היו קשורות מאחורי גבה, והתנוחה הפכה את איבריה לנוקשים וקרים.
חום משונה שרר בתוך המערה, כאילו היא לא הושפעה כלל מהקור ששרר בחוץ. הנערה התקרבה וליסה התאמצה להיראות כאילו היא עדיין ישנה.
"אני יודעת שאת ערה."
ליסה פקחה את עיניה והביטה בנערה במבט האדיש ביותר שהצליחה לגייס.
הנערה התקרבה ומשכה אותה לישיבה לפני שהתיישבה לפני ברגליים משוכלות, מניחה ביניהן חלוק נחל שהפיץ חום נעים, ככל הנראה מקור החום המוזר ששרר במערה.
ליסה הבחינה כעת בכארבעה חלוקי נחל נוספים פזורים ברחבי המערה.
"קחי," הנערה זרקה לעברה שמיכה עבה.
ליסה הביטה בה בזלזול ונופפה לעברה בידיה הקשורות.
הנערה רק התכופפה לעברה וסידרה את השמיכה על כתפיה לפני שחזרה לשבת לפניה.
ליסה נשכה את שפתיה והשתדלה בכל כוחה שלא להוציא מילה מהפה, אבל מבטה החודר של הנערה הוציא אותה משלוותה.
"איפה אנחנו?" היא שאלה לבסוף.
הנערה לא השיבה.
"מי את? מה את רוצה ממני?"
"חיפשתי אותך הרבה זמן, את יודעת?" אמרה הנערה לבסוף. "כמה זמן עבר, עשר שנים? אחת עשרה? כבר איבדתי את הספירה."
"על מה את מדברת?"
"עלייך, הנסיכה אליסה. עלייך ועל ההיעלמות הפתאומית שלך."
"תפסת את הבחורה הלא נכונה."
הנערה תפסה בידה בגסות והפכה אותן כך שפרק ידה של ליסה היה גלוי לעין.
"היי!" קראה ליסה בזעם ומשכה את ידיה לאחור. אבל זה היה מאוחר מדי.
"צלקת מעניינת," אמרה הנערה. "איך קיבלת אותה?"
אף אחד לא היה אמור לדעת על הצלקת. אף אחד. "נחתכתי מענף של עץ."
על פניה של הנערה עלה חיוך משועשע. "באמת? הצלקת שלך קומה בצורה מדהימה לאות ק'. זה היה ענף מוכשר ביותר אני מניחה."
"או צירוף מקרים מדהים."
"או צירוף מקרים מדהים," הסכימה הנערה. "אבל את יודעת מה צירוף מקרים מדהים עוד יותר? שלנסיכה אליסה יש צלקת בדיוק כזו. מזכרת מאחד האחים המקסימים שלה. שלך," היא תיקנה במשיכת כתף. "מי זה היה? האנטר? לא, הוא רציני מדי בשביל דבר כזה," היא טפחה על שפתיה במבט מהורהר. "צ'סטר אולי היה מסוגל לעשות כזה דבר. אבל אני חושבת שזה היה לואיס, אם זכרוני אינו מטעה אותי."
היא עצרה לרגע מדיבורה כדי לבחון את השפעת דבריה, אבל ליסה החזירה לה מבט אטום.
"לא? אז אולי אני טועה. אולי זה באמת היה צ'סטר."
"אני לא יודעת על מה את מדברת," אמרה ליסה. "אני לא מכירה שום צ'סטר."
"לא?" הנערה משכה שוב בידיה הקשורות של ליסה עד שהצלקת נחשפה. "אז ספרי לי, מי חרת את האות הזו על ידך?"
"עץ. ענף של עץ."
הנערה התעלמה מתשובתה. "ק'. ק' כמו בקורונה. תמיד תהיתי איך לואיס שכנע אותך להסכים לכך. אבא שלך בוודאי היה רותח מזעם אם הם לא היו נעלמים באותו הלילה בדיוק. כל האחד עשר."
היא עצרה לרגע מדיבורה ונעצה בליסה מבט חודר, עיניה הכהות כמו קודחות בגופה חורים. לרגע היה נדמה לה שיש בה משהו מוכר, בנערה הזאת. קצה של זיכרון עלה בירכתי מוחה ונעלם מיד, מתפוגג כמו פתית השלג הראשון של החורף.
"איפה הם?"
"מי?"
"האחד עשר. איפה הם?"
"אהא. אז את אחת מהמשוגעים הללו, שמחפשים אחר האחד עשר. נחמד. טוב לדעת שאני בידיים טובות."
הנערה פלבלה בעיניה.
"הם לקחו ממני משהו. ואני רוצה אותו בחזרה," אמרה הנערה בתקיפות. "איפה הם? איפה האחד עשר?"
"איפה האחד עשר. זאת חידה שאנשים רבים ישמחו לפתור."
"ואני מצאתי את המפתח לתשובה. הנסיכה האבודה אליסה."
"אז נכונה לך אכזבה. אין לי מושג לאן האחד עשר נעלמו."
"אולי עכשיו לא," השיבה הנערה. "אבל יום יומיים של רעב? אני בטוחה שזה ירענן לך את הזיכרון."
YOU ARE READING
ברבורי הפרא- *מוקפא*
Fantasyערפל כבד עוטף את קודומאה במהלך היום, ונעלם רק להפוגות קצרות במהלך הלילות. הממלכה העתיקה מתקשה להתאושש מהעלמות של אחד עשר הנסיכים ובעקבותיהם גם הנסיכה הצעירה ביותר, אליסה, ובואה של המלכה החדשה לארמון יוצר מציאות של רעב ועוני. אליסה לא יודעת מה קרה לא...
