ברבורי הפרא- *מוקפא*

פרק 3

"ליס..."

"אל תטרח לעקוב אחרייך ג'יי ג'יי!"

"חכי רק רגע!"

עלי היער נרמסו תחת רגליה, צעדיה כבדים, זועמים וכועסים בשעה שפילסה את דרכה מבעד לעצי היער הסבוכים. היא הלכה במהירות, לא טורחת אפילו להתחמק מענפים תועים, והם שרטו את ידיה ופניה בשעה שעברה ביניהם כרוח סערה.

"חכי רק רגע!" יד כבדה הונחה על זרועה והיא ניערה אותה, ממשיכה לנוע קדימה.

"אתם מתכוונים להשאיר אותי קשורה כאן לעץ?"

ג'יי ג'יי קילל ורץ בחזרה אל המקום בו הם השאירו את הנערה, וחזר בריצה כשהיא נגררת מאחוריו.

"ליס! חכי! לאן את הולכת?"

"רחוק ממך!" היא צעקה.

"הבית שלך נמצא בכיוון ההפוך!"

"אין לי בית! כבר שתים עשרה שנה שלאיש מאתנו אין בית!"

"טוב, אז שיאוני נמצאת בכיוון ההפוך!"

ליסה הסתובבה לעברו באחת, והם כמעט והתנגשו.

"שיאוני. אתה יודע איפה שיאוני נמצאת?"

"כן. לא... זאת אומרת, כן..." הוא גמגם תחת מבטה.

היא הסתובבה בחזרה והמשיכה ללכת אל תוך היער.

"אז כל השנים האלה. כל הזמן הזה. אתה ידעת. ידעת איפה אני נמצאת."

"כן אבל-"

"אבל?" היא עצרה במקומה. "איזה אבל יש כאן? איזה אבל יכול להסביר למה ידעת איפה אני נמצאת ולא טרחת להגיד כלום?"

"ליס!"

"לא! אני לא רוצה לשמוע!"

"ליס! עצרי!"

"תן לי סיבה אחת לעצור, ג'יי ג'יי!" היא הסתובבה לעברו, עיניה יורות גיצים. "סיבה אחת טובה, כי אין שום דבר- שום דבר!- שיכול להסביר למה לא ראיתי את האחים שלי כבר שתים עשרה שנים!"

לרגע היא רק עמדה במקומה, מתנשפת.

ג'יי ג'יי עמד מולה, עיניו הירוקות בוהות בה במבט אומלל, שערו השחור קופץ לכל הכיוונים, עדיין פרוע מהמאבק.

השתיקה ביניהם התמשכה.

"ידעתי," לחשה ליסה. גוש של דמעות עלה בגרונה והיא התאמצה להיאבק בו, אבל הדמעות גלשו על לחייה בחופשיות, ללא כל יכולת לעצור.

היא הפנתה לו את גבה.

"חכי," הקול של היה נואש מתחנן. "חכי. אני לא יכול ללכת אחרייך לשם."

ליסה הביטה קדימה. הערפל הסתיר את כל העמק שלפניה.

"לא יכול או לא רוצה?"

"ליס-"

"לא!" היא צעקה. "תפסיק לקרוא לי ככה. אני לא ליס. אני לא אליסה. אני ליסה. זאת מי שהייתי בשתיים עשרה השנה האחרונות. זאת מי שאני!"