ברבורי הפרא- *מוקפא*

פרק 2

"בערב חורפי, סגרי וקר,

ארבעים ושלוש כוסות על הבר,

ארבעים ושלוש כוסות שיכר.

ארבעים ושלוש זה מספיק בהחלט,

אם אפשר גם מהתשלום להימלט.

ועכשיו בערב סגריר וקר,

ארבעים ושתים כוסות על הבר..."

הקול של ליסה כבר היה צרוד מהשירה החדגונית, אבל היא המשיכה לשיר את השיר בכל זאת. זה היה שיר פונדק עליז בעל מנגינה קופצנית ומעצבנת, שהושר בעת שיכרות וכלל בדרך כלל מילים גסות מעט יותר, אבל ליסה הרשה לעצמה לעשות כמה שינויים בחריזה.

היא התחילה את השירה שלה ממאה חמישים כוסות על הבר, וזיופיה הדהדו במערה במשך פרק זמן שנדמה לה כמו נצח, אבל הנערה, שישבה כעת בקצה המערה ועסקה בתיקון האוכף של סוסה, לא נראתה כאילו שמעה ולו בית אחד מהשיר.

אפילו את ליסה החלו הזיופים להרגיז, אבל הנערה לא נראתה מתרגשת. למעשה, לא נראה כאילו היא מבחינה כלל בקולות השירה שהדהדו בכל רחבי המערה.

"שלושים ותשע זה מספיק בהחלט,

ואם אפשר גם מהתשלום להימלט..."

הגשם פסק לפני כמה דקות, וכעת היה צליל קולה החדגוני הקול היחיד שמילא את החלל.

"שלושים ושבע כוסות על הבר..."

ידיה של ליסה נעו מאחורי גבה, משפשפות אבן קטנה שהיא הצליחה למצוא כנגד החבלים.

"ועכשיו בערב חורפי, סגריר וקר..."

הקול שלה חרק, אבל הנערה עדיין לא העיפה לעברה ולו מבט.

ליסה חשקה את שיניה בזעם. היא ניסתה לדובב את הנערה הזרה כבר במשך שעות, אבל היא סירבה לדבר אתה. היא הייתה טובה בלמשוך אנשים בלשונם ולהוציא מהם את המידע לו הייתה זקוקה, אבל הנערה הזו הייתה כמו קיר ברזל- חסרת הבעה וקרה כמו קרח.

"שלושים ושלוש-"

"שלושים ושתיים, למעשה," הנערה הרימה לעברה את מבטה. "זו כבר הפעם השלישית שאתה שרה על שלושים ושלוש כוסות."

ליסה כמעט ושמטה את האבן החדה שבין ידיה מרוב הפתעה.

"זה כי אני כל כך שיכורה ממאה ועשרים הכוסות האחרונות," השיבה ליסה בעוקצנות.

"מאה ושמונה עשרה."

ליסה גלגלה את עיניה, אבל הנערה לא הבחינה במחווה.

"הגשם פסק," אמרה הנערה והביטה לעבר פתח המערה.

ליסה היטיבה את אחיזתה באבן וחידשה את ניסיונותיה לקרוע את החבלים. הבטן שלה קרקרה ברעב והנערה שלחה לעברה מבט מרוצה. היא אספה את האבנים החמות והמשונות שלה והניחה אותם במרכז החדר כשמעליהן סיר קטן שהיא שלפה מתיקה.