The day that I've changed-Harry Styles

0.5

אתם מכירים את היום הזה שאתם קמים וכשיום עובר עליכם אתם לא מרגישים כלום מלבד הריקנות?

אני מרגישה שלא אכפת לאנשים ממני, אני מנסה לבכות אבל אני לא בוכה, אני עומדת עם מרפקיי על הכיור, בוהה בדמותי, דמותי נראיתה ריקה.

( A/N הימים האלה בחודש😂)

היום לא ישבתי עם החבורה של זאין, ישבתי בסניף מקדונלד'ס שהיה בקמפוס, לבד. לא רציתי להיות איתם, אני אוהבת אותם והם חבר'ה נחמדים והכל אבל אני לא רציתי לפגוש באף אחד.

יצאתי משירותי הנשים ונכנסתי אל האוויר הקר שהיה מחוץ למקדונלד׳ס.

״פאריס?״ גבי התקשח ונעצרתי.

כמו תמיד המזל לא האיר לי פנים.

״היי, הארי.״ חייכתי חיוך מאולץ, הוא מיד בחן את פניי ושם לב שמשהו לא בסדר. הסתובבתי והתכוונתי לצאת מהסניף אבל ידו עצרה בעדי.

״פאריס-״

״אני צריכה ללכת,״ השתחררתי מאחיזתו של הארי.

נכנסתי למכונית ונסעתי אל המעונות, פספסתי שעת ביולוגיה, לא היה אכפת לי.

נכנסתי אל החדר, יודעת שנייל לא כאן, נעלתי את החדר והתחבאתי בשמיכות החמימות ונאנחתי.

היום הזה הרגיש לי כמו גיהינום, אני לא יודעת למה הרגשתי ככה, יש לי חברים מדהימים ואני באמת אוהבת אותם, אבל היום התעוררתי וכבר הרגשתי מהבוקר שהולך להיות לי יום נורא.

דפיקה על הדלת קטעה את מחשבותיי.

״מי זה?״ נאנחתי בתסכול.

״הארי. תפתחי או שאני אפרוץ את הדלת.״ הוא איים אבל ידעתי שאין באיומו שום משמעות, הוא לא יפרוץ את הדלת כי הוא יודע שאפתח אותה.

פתחתי את הדלת, חושפת בפניי את הארי מתנשף, הוא לבש חולצה מכופתרת אבל כמה מהכפתורים העליונים היו פתוחים וחשפו שני ציפורים מקועקעות.

״מה?״ העברתי את ידי בשיערי, דבר שהארי היה רגיל לעשות.

״תספרי לי. אני לא ידיד רגיל שלך, קלמנטיין.״ הוא הודיע ברצינות.

הארי היה חבר טוב שלי ולא רק ידיד רגיל, ביליתי איתו כמעט כל יום, עבדנו ביחד בכמה עבודות.

״אנחנו רק ידידים הארי,״ גלגלתי את עיניי וניסיתי לפגוע בהארי רק כדי שיוכל לעזוב ולהניח לי.

״אנחנו לא. ידידים רגילים לא מדסקסים שעות רבות כמו שאנחנו מדסקסים.״

(A/N לדסקס זה לדבר)