Follow The Nemesis

1

הכפר הקטן אשר נמצא בצד הדרך ואותו אני מצליח לראות כבר מרחוק מבשר לי שאכן הגעתי למקום אשר אותו חיפשתי במשך שנים.
המצת והסכין הקטנה אשר דאגתי להחביא מדגדגים בחגורתי, ואני לא כל כך מופתע לגלות שהכל נשאר בדיוק כמו שהיה לפני כשש עשרה שנה, בזמן שעזבתי; אני עדיין מצליח לראות את צריח הכנסייה שמתנשא מעל בתי התבן, ואני מצליח לראות גם את העצים הגבוהים המשמשים כגבול טבעי בין הכפר לאיזור הסובב אותו, למרות שמאחורייהם מוצבת חומה גבוהה.
צעדיי שקטים כבר מתוך הרגל, למרות שאם אקשיב ממש טוב אוכל לשמוע עלים יבשים שנשרו עוד מהסתיו האחרון נשברים תחת נעליי.
למרות שאני יודע שעליי להיות ולהיראות נינוח בשביל שלא אעורר שום חשד או תשומת לב מיותרת, אני עדיין מרגיש דרוך ולחוץ במידה מסויימת אף על פי כן שנותרו לי עוד מספר דקות הליכה טובות עד שאגיע. הידיעה שאני הולך לחזור לכפר הולדתי גורמת לי להרגיש שילוב מוזר של התלהבות לא הכרחית שפוקדת אותי בכל חלק בגופי, ובחילה שבה אני מבחין שמגיעה מכיוון בטני.
המקום הזה טומן בחיקו כל כך הרבה זכרונות, שאת רובם פשוט העדפתי להדחיק במהלך השנים עד שפרחו לגמרי מזכרוני, והדבר שמפחיד אותי יותר מכל הוא שהם יחזרו אליי. כי אם הם יחזרו, הם ישבשו אותי וימנעו ממני לבצע את המטרה שלי בצורה הכי טובה, שאליה אוכל להגיע רק שאתנתק לגמרי ממי שהייתי פעם.

לפני שאני מספיק אפילו להתעלם ממחשבותיי, אני מבחין בכך שאני עומד מול שער הפתיחה של החומה. משני צידי השער עומדים שני שומרים: אחד מבוגר ובעל כרס, והשני בסביבות סוף גיל העשרים. למרות זאת, המשותף ביניהם הוא שמגיני הכפר מחזיקים בידם שתי כוסות של בירה, צוחקים ומדברים בינם לבין עצמם.
אני נעמד מול שניהם, משלב את ידיי על חזי ומכחכך בגרוני בשביל לקבל מהם קצת תשומת לב, אך הם לא נראים שהם נותנים סימן לכך דהם מבחינים בנוכחותי.
אני מושך בכתפיי. יותר קל בשבילי.
אני בא לעבור דרך השער, עד שאני מרגיש ביד גברית שאוחזת בגב חולצתי ומושכת אותי בגסות לאחור.
השומר השמאלי והמבוגר שידו עזבה את חולצתי מביט בי במבט המשלב בתוכן זלזול וכעס, בעוד הבחור הימני והצעיר ממשיך ללגום לגימות ממושכות מכוס הבירה הבלתי נגמרת שלו ומתעלם ממתרחש.

"מה אתה עושה פה?" הקול של המבוגר נשמע צרוד מעט, ועיניו מצטמצמות.
"עברתי פה בסביבה, והחלטתי לעצור. כבר כמה ימים אשר הייתי בחיפוש אחר מקום בו אוכל לעצור לפני שאוכל להמשיך את המסע שלי."
"מאיפה אתה מגיע?"
"מהצד הנגבי של ממלכת פרוסיה. לקחו לי חמישה ירחים בשביל להגיע לכאן, ואני מאוד אשמח אם אוכל להיכנס לכפר." אני מנסה לגרום לקול שלי להישמע רגוע ונינוח, למרות שהמבט בעיניים שלי נראה תקיף. טוב, לפחות אני משתדל שהוא יראה תקיף.
"אני לא חושב שהמקום הזה מתאים לנערות יפות שכאלה," הזקן צוחק, מצביע במבטו על פיסות השיער הארוכות והבלונדיניות שלי שמגיעות כמעט עד המותן שלי, ואסופות בחוט אדום לקראת סופן.
"ובכן, גם אם במידה והייתי נערה, אפילו אז לא הייתי מוחמא מדבריו של שוטה זקן כמוך ולכן אני עכשיו אפילו פחות מוחמא, על סף הנגעל. ועכשיו, האם אוכל להיכנס כבר, או שאצטרך להמשיך לעמוד כאן ולספוג עלבונות על הדרך בה אני נראה?" אני מרים מעט את גבותיי.
ובחלק הזה של השיחה השומר נראה מעוצבן. "מי אתה בכלל שמעז להתחצף אליי ולקרוא לי שוטה זקן?!" הוא תופס בצווארון חולצתי, ולהבה מזערית של כעס ניצתת בעיניו החומות שלו, שאדומות ונפוחות ככל הנראה מכמות האלכוהול שהספיק לשתות עוד לפני שהגעתי.
ולמרות כל האקשן, השומר השני עדיין לא מראה בי ובמקרה כל עניין מסויים, ומעדיף לבהות בנקודה אקראית על צמרות עצי התפוח במקום להביט במתרחש.
"קלאוס. קלאוס שמיט." אני מוצא את ידי אוחזת בקצה החרב שלי, מוכן להתחיל לתקוף בכל רגע.
"שמיט? האם יש לך קשר לגריזלדה שמיט?" אני רואה את גבתו של הבחור מורמת, ואיך הטון של הגבר הופך להיות חשדני יותר מרגע לרגע.
אני נראה מהורהר לרגע. "חוששני שלא. יש המון בני משפחת שמיט המפוזרים בכל רחבי הממלכות הגרמניות. האם אמור להיות לי קשר לאישה הזאת?"
"אני לא אוהב מתחכמים. ענה לי ישר ולעניין!" הוא כמעט צועק.
"גם אני לא אוהב מתחכמים, למען האמת. אבל אני סבור שאתה אמור להבין את התשובה לשאלתך בדבריי. לא? אתה לא נראה כאדם שאינו מבין דבר."
רק כשהוא כמעט מניף מעליי את ידו, הגבר השני מפסיק לבהות באוויר ובא בשביל לעצור אותו.
"הנח לבחור להיכנס, אדי. הרי הוא הבהיר שאין לו קשר למכשפה, הלא כן? הוא לא נראה מזיק."
משהו במבטו נראה לי מוכר אבל לא עד כדי כך, מה שאומר שהוא לא בן אדם שאותו הייתי צריך לזכור.
אבל בסופו של דבר, רוב האנשים שאפגוש יראו לי מוכרים בשלב כזה או אחר. רק שבחלקם אצטרך לנקום.
והראשון ברשימה יהיה אדי. ללא כל צל של ספק.

השומר בעל הכרס ועם בעיות הזעם, שמתברר ששמו אדי- מוריד את ידו ומניח אותה על מצחו, מניד בראשו מצד לצד.
"אני לא מאמין שאתה אכן לצידו של החלאה הזה--"
"תודה רבה לך על הכינוי הנהדר." אני אומר.
"מאיפה לך לדעת שהאדון הוא חלאה?" השומר השני מטה מעט את ראשו.
"כי חלאות הם מתחכמים ומתנשאים, ואוהבים להציק ולחשוב שהם טובים יותר ממבוגרים מנוסים מהם! להזכירך, השרץ הזה קרא לי שוטה זקן!"
"מבוגרים מנוסים ושיכורים?" אני מחליט להתבדח עוד קצת. כל הסיטואציה הזו כל כך משעשעת אותי, כך שאני אפילו לא מנסה להיות חברותי בשביל לגרום להם להכניס אותי. בכל מקרה, אני הרי מניח ששניהם יודעים שאכנס לכאן בין אם ירצו לבין אם לא.
הבחור השני צוחק, בעוד השומר אדי מרים את כוס השתיה שלו לאוויר, ככל הנראה בשביל לזרוק אותה עליי. אבל אני אפילו לא זז, עומד במקום בידיים שלובות ומביט במחזה המבדר שנגלה לפניי.
"הבחור הזה חכם!" הבחור שהוא לא אדי פורע את שערות ראשי, טופח לי טפיחה ידידותית על השכם ומחייך. "יש לו שכל, והוא גם מצחיק!"
"אה... תודה." אני אומר, מכחכח בגרוני. "עד כמה שהייתי שמח להישאר ולפטפט עמכם עד אין סוף, יש לי דברים אשר אני צריך לעשות כאן. אז, אם תואילו--"
"אני לא נותן לו להיכנס!" אני מבחין שהאוזניים של אדי נצבעות באדום ארגמני, וכוס העץ הריקה עדיין נמצאת בידו המונפת של אדי.
"אני לא מבין למה אתה כל כך נגד הבחור," הבחור מעקם את אפו. "הוא בא לפה מהקצה השני של הממלכה, ולכן הוא בטח עייף ומדבר שטויות. אז לא ניתן לו להיכנס? זה מביש את העקרונות של הכפר שלנו."
"בסדר, בסדר.רק תפסיק לברבר." אדי נאנח בכבדות, מוריד את ידו שעדיין אוחזת בכוס השתיה. "שייכנס. יש לך מזל, אדוני המהולל קלאוס שמיט, כי אם חברי לא היה פה... לא היית נכנס לפה בחיים."
הוא זז צעד הצידה, ומפנה לי את הדרך.
"רק שתדע," הוא אומר לפני שהוא מתחיל ללכת, מביט הישר לתוך עיני. "שאם אני תופס אותך עושה משהו שלא מוצא חן בעיניי ושעובר על החוק, לא משנה מה זה יהיה--"
"כן, כן, הבנתי." אני מתחיל ללכת.
אחרי כמה צעדים, אני מסתובב אליהם בחצי גוף, מחייך חצי חיוך שנראה ציני למידי. "שיהיה לכם יום נעים, אדונים. נקווה שאירועי היום ימשכו כרגיל, וללא כל דברים חריגים."

הכניסה לעיר גרמה לי להרהר מעט. אולי הכרחתי את עצמי לשכוח את כמעט כל מה שקרה בילדותי, אבל משום מה אני מצליח עדיין לנווט בין בתי האבן שעומדים בצידי הדרך, לדעת איפה כל עץ פרי עומד ואיפה השוק, אבל הכי חשוב, כשהסתכלתי על העוברים ושבים הצלחתי לקלוט כמה פרצופים, כמה פרצופים שהיו שותפים בצורה כזו או אחרת ברצח.

אחד מהאנשים האלו הוא אדי, אני קובע תוך כדי שאני מסתכל ברשימה שלי, ורואה שהוא אכן שם.
והוא נתן יד לקיום השריפה של גריזלדה שמיט.
הוא עזר לשרוף בחיים את אמא שלי.

אהלן! כמה זמן לא העלתי סיפור חדש!
(לא...) בכל מקרה, אני מקווה שתהנו ממנו!