לפרולוג החלטתי לשים קטע מסוף הסיפור אז אם אתן מתחילות לקרוא ולא מבינות כלום זה למה. הסיפור ידבר על איך קים התחילה ואיך היא הגיעה למצב הזה. מקווה שתהנו!
רצתי, רצתי בכל כוחי. לא יכולתי להפסיק להתנשף וכאב לי כל הגוף. גרוני שרף מיובש ומריצת יתר, אבל לא היה לי אכפת. לא היה לי אכפת מכלום ברגע הזה. ״לעזאזל קים, למה את תמיד מכניסה את עצמך לבעיות כאלה?״ כעסתי על עצמי בזמן שאני רצה ומקווה שאני אשרוד את הלילה. אני הרגשתי כל כך מטומטמת שבטחתי בהם כל כל הרבה זמן. אני באמת חשבתי שאכפת להם ממני, אני נשבעת. ועכשיו, אני הולכת למות כי בטחתי בהם. ״הם הולכים לרצוח אותי״ עברה המחשבה בראשי והרגשתי איך הכל נהיה מטושטש בדמעות. ״תתאפסי על עצמך קים״ הכרחתי את עצמי להפסיק. עכשיו היה הזמן הכי לא מתאים לבכות. כל מה שאני צריכה לחשוב עליו זה איך לברוח מהמקום הזה ולשרוד. ״תתרכזי בלברוח״, חשבתי לעצמי. אני בקושי יכולתי לנשום כי רצתי כל כך הרבה אבל לא היה לי אכפת, פשוט רציתי להגיע למקום בטוח. ״קים, את יכולה להתחבא אבל אבל את לא יכולה לברוח! בואי לשחק!״ שמעתי את קולו. איזה פסיכופט. איך הגענו למצב הזה בכלל? מתי זה קרה? הכל היה כל כך מושלם והייתי כל כך שמחה להתעורר כל בוקר, ועכשיו כל זה הולך להגמר. המשכתי לרוץ ולרוץ ולרוץ וזה הרגיש כאילו רצתי לנצח, ולא היה שום סימן ליציאה. התחלתי לפחד אפילו יותר. היציאה פשוט לא הייתה קיימת. הרגשתי כאילו הלב שלי הולך ליפול מהחזה שלי בגלל שהוא דפק בכזאת חוזקה ומהירות. אני לא הולכת למות היום. המשכתי להגיד לעצמי. אני בקושי ראיתי משהו כי הבניין הנטוש הזה היה חשוך לגמרי ולא היה איתי שום פנס או נר, ומן הסתם לא היה חשמל בבניין. הדמעות זלגו על פניי ללא שליטתי. כל כך פחדתי. למה זה מגיע לי? למה דווקא לי קורים הדברים האלה? פתאום, הוא קפץ עליי והפיל אותי על הרצפה. ״אמרתי לך שלא תוכלי לברוח״, הוא לחש לתוך האוזן שלי. הוא התחיל לנשק אותי, ואני פשוט שנאתי את זה. הוא ניסה להכניס את לשונו לפי וסגרתי את פי הכי חזק שיכולתי. הוא הוריד את שפתיו משפתיי והסתכל עליי. ״אתה חתיכת מפלצת ואני שונאת אותך.״ אמרתי לו בטיפת האומץ האחרונה שנשארה לי. הוא סטר לי בחוזקה. ״מה אמרת?״ הוא שאל בזעם. ״שאני לא סובלת אותך״, אמרתי וירקתי לו בפרצוף. אני אמורה להיות כל כך מפוחדת שאני לא יכולה לזוז, אבל ידעתי שהוא יהרוג אותי גם ככה. כבר לא משנה לי. אף פעם לא ראיתי אותו כועס כל כך. הוא הרים אותי והתחיל ללכת לכיוון החדר שהפחיד אותי למוות במהירות רבה. הדמעות לא הפסיקו
ונשמעתי כמו כלבלב שדרכו עליו אבל לא היה לי אכפת. אני לא יכולה לברוח הפעם. אני לא הולכת לנצח. הם יהרגו אותי. אני הולכת למות.
YOU ARE READING
The Game You Shouldn't Play
Mystery / Thrillerקים תמיד הייתה הנערה המושלמת שכולם קינאו בה. הכל בה היה מושלם. היה לה כל כך הרבה ביטחון שזה מפחיד. כל הבנים בכיתה הזילו עליה ריר, ואפילו כמה בנות (מקנאה). הדרך שבה היא העיפה את שיערה הגלי והמבריק ושלחה מבט פשוט הפנטה כל אחד וכל אחת. היא הייתה זאתי...
