"הם הצליחו לתקן כמעט הכל!" אני שומעת במעומעם צווחה נרגשת. הכל מעורפל סביבי.
אני מנסה לדבר, אך פי מתמלא דם.
"תעזרו לה!!!" אני שומעת צרחה.
אני מרגישה את הרופאים מתקבצים סביבי אבל אני לא מצליחה לפקוח עיניים.
אותן עיניים, שראו את כל היופי, הפריחה, האביב, הטוהר.
"את שומעת אותי?" אני שומעת קול רך, מנחם וחם.
"אם כן, תני לי סימן."
אני מזיזה קצת את רגל ימין ימינה ושמאלה. הוא קולט אותה. "היא שומעת!!" הוא נרגש. אני מרגישה זאת בקולו.
הוא אומר לאישה שצווחה שאני בדרך הנכונה, ושאפשר לדבר איתי בפרטיות.
"הוי ילדתי" אני מקשיבה לצליל בכי דק שיוצא מפיה. "מה עשו לך?"
היא לא מצליחה לדבר עוד והיא מתמוטטת בצרחות על מיטת בית החולים שלידי.
ואני מקשיבה.
אחד הדברים האחרונים שעוד נשארו לי.
YOU ARE READING
חסרי הפרצופים
أدب المراهقين#1 אין עוד למה להמשיך. אין עוד טעם. בשביל מה? אני לא רוצה עוד. לא... אני מהססת. יש עוד סיבה? אני מרגישה דחיפה קדימה ואני מתחילה לצרוח, נופלת מגג בניין 10 קומות. נופלת, נופלת, עוד, עוד. כאילו לא נגמר, כאילו המרחק מהגג לרצפה הוא מרחק בלתי אפשרי, השניו...
