"מורה מטומטמת, מילאה אותנו בשיעורים לחופש!" התבכיינה לורן.
כן, היום הוא היום האחרון לשנה, לא יזיק לי חודשיים ללא בית ספר.
אני לעומתה קיבלתי רק כמה עבודות, כנראה שהתמזל מזלי השנה בניגוד לכל הקודמות.
"אני צריכה לחזור לשיעור" מילמלתי בעודי טורקת את הלוקר.
"אני לא מבינה אך את אוהבת ללמוד כל הזמן" גילגלה את עינייה, מה שחילץ ממני גיחוח.
"אני לא אוהבת ללמוד, אני עושה את זה בכוח" תיקנתי אותה.
שיעור ספורט, תמיד אהבתי אותו, אבל באותה מידה גם שנאתי.
הזיעה שגולשת על פניי, האדרנלין שזורם בורידים, אך גם העייפות, הנשימות הכבדות, הצמא.
"מי היה מאמין שאין יותר בית ספר!?" קול התלהבות נשי נשמע מאחורי בזמן שאני שותה מהקולר.
התרוממתי וניגבתי את פי בעזרת גב כף היד, הסתובבתי לבדוק את המתרחש ושתיי בנות נגלו לפניי.
אחת מהן הייתה בעלת עיניים כחולות, שיערה היה חום כהה והיא הייתה גבוהה ממני בכמה סנטימטרים.
השנייה בעלת שיער בלונדיני ועיניים חומות. היא דווקא הייתה נמוכה ממני בקצת.
הסתובבתי והלכתי, זה לא עוד משהו מעניין...
"זהו! אני סיימתי כאן!" צרחה לורן לבית הספר ועשתה לכיוונו אצבע שלישית. רק פדיחות עם הילדה הזאת.
חפירות.חפירות.וחפירות! ככה אני מתארת את דרכי לבית עם לורן. לפעמים אני מצטערת שהיא שכנה שלי.
"אומייגאד, איזה מסכן" ריחמה על קבצן שעברנו לידו ברחוב.
"אף פעם על תגידי על מישהו שהוא מסכן, זה לא יפה" העברתי לה מוסר. "אבל הוא באמת דיי מסכן.." מילמלה וגירדה בעורפה.
"זה לא כאילו שאת שוחה במיליונים" גילגלתי עיניים.
YOU ARE READING
BAD EXAMPLE
Romanceסיפורה של סקרלט ג'ונס. "And we have designed our lives by the imagination. We weren't prepared for difficulties, and yet we're trying to deal with him. But some die on the way." סקרלט היא נערה בת 16 פשוטה, פרצופה תמיד אדיש, תלמידה מופתית בעלת ציונים...
