זהו יומן ללא כותרת. תתמודדו.

יום חמישי, י״ח באייר ה26.5

היי יומן, מצטערת שהיית צריך להיות במתח כל כך הרבה זמן. מן הסתם זה לא הפריע לך אבל בכל זאת, להתנצל זה מנומס. בכל אופן, אני קודם אספר למה אמא קראה לי אתמול לרדת למטבח כי זה הכי דחוף לי לכתוב כרגע ואחר כך אני אספר לך כמה נקודות קיבלתי בתחרות המקדימה במודרני. בקיצור, אני פשוט אספר לך מה קרה אתמול מהרגע שהפסקתי לכתוב. אז ככה, אמא קראה לי בגלל הסיבה הכי מטומטמת בעולם. היא ואבא שוב רבו (#מריבה14567) והיא הורידה אותי את כל המדרגות עד המטבח (כשכל השרירים שלי תפוסים מהשיעור ריקוד) בשביל שאני אגיד לאבא שהיא צודקת. תשמעו שבגן אני הייתי יותר בוגרת. בכלל, בזמן האחרון היא ואבא רבים מלא. זה כבר לא שאלה אם הם יתגרשו, השאלה היא מתי. שחר ואלה עדיין מנסים להאמין שהם ישלימו אבל אני לא חיה באשליות, ועם הצעקות שעולות לפעמים מהמטבח ומהחדר שלהם אני לפעמים מקווה שהם יתגרשו כבר. ויסתמו, למה כואבות לי האוזניים. אני משתדלת להיות כמה שפחות בבית. בכל אופן, אמא מאשימה את אבא שהוא לא עושה מספיק בבית ובאיזשהו מקום היא צודקת. היא עובדת יותר שעות ממנו וכשהיא חוזרת בשמונה בערב היא עוד צריכה לעשות כלים וכביסה וכל זה. מצד שני, אבא מבשל. ואמא לא יודעת לבשל. נקודה. נסיון הבישול היחיד שלה הסתיים במטף כיבוי. אם הם יתגרשו אני אצטרך לקנות חליפה חסינת אש. כדאי באמת שאוסיף את זה לרשימה של הסופר.
בכל אופן, אבא מאשים את אמא (גם די בצדק), שהיא לא מקדישה מספיק זמן לילדים. הוא היחיד שנמצא איתנו, יושב איתנו על שיעורי בית לאורך כל השבוע, בעוד שהיא מתפנה לדבר איתנו רק בשבת. אני מרגישה כל-כך גרוע כשהם רבים, שבד״כ אני עולה לחדר, שמה מוזיקה בקולי קולות ופשוט רוקדת. דבר אחד טוב יוצא מזה, מרוב ששניהם שונאים את המוזיקה שאני שומעת, ושונאים עוד יותר שאני שומעת אותה בקולי קולות, הם עולים אלי לחדר ואומרים לי ביחד (!) להפסיק. ופה בערך מסתכם הבילוי המשותף שלהם ביחד בשנה האחרונה:-/
בכל אופן, כשאמא קראה לי לרדת אתמול בערב למטבח ולהגיד שהיא צודקת, גם ככה הייתי עצבנית מזה שלא הספקתי לבדוק את הציון שלי אז פשוט צעקתי על שניהם שיפסיקו לריב כמו ילדים בגן. חוץ מזה, שבכל המריבות שלהם זה נראה כאילו מישהו הכריח אותם לטפל בנו. הלוו! כאילו, אתם הולדתם אותנו- עכשיו תתמודדו! הם לא כל כך ידעו לעכל את זה שצעקתי עליהם. אולי הם נזכרו שלילדים האלה, שהם כל כך רבים על מי יטפל בהם, יש רגשות. בכל אופן, אני לא התכוונתי שיחזיקו אותי במתח ולו רגע אחד נוסף ולכן באמצע הרגע הדרמטי עליתי בריצה בחזרה לחדר ותוך כדי כך שמעתי שהם ממשיכים לריב. שיהנו להם, אני הולכת לדעת עכשיו מה הציון שלי בתחרות המקדימה במודרני ולעזאזל העולם. פתחתי את האתר, נכנסתי לקטגוריה של הציונים, לקחתי נשימה עמוקה, נשפתי נשיפה שנשמעה כאילו מישהו ניסה לגרום לאיגואנה לירוק אש, והסתכלתי על הציון.
24. מתוך 25!! אני לא מאמינהה!! יש לי סיכוי!! הdreamtime כבר נראה באופק!!:) בקיצור, שיחקתי אותה. הצצתי באייפון וראיתי שיחות שלא נענו והודעות מהיילי ואלי. לא היה לי כוח להתקשר אליהן אז הסתמסנו כמה דקות. אלי קיבלה 23 והיילי קיבלה גם 24. אחרי כמה הודעות של סמיילים שמחים וסמיילים שהזכירו לי מישהי שעשתה בוטוקס ונתקעה על חיוך, סגרתי את הפלאפון בקליק והתיישבתי לחשוב. שמעתי את אמא צועקת משהו מלמטה. שמעתי את אבא צועק בחזרה.
אני אמורה להיות מאושרת עכשיו. אבל משום מה, קשה לי להכריח את הפנים שלי להימתח לחיוך.

              ******************
היי, כאן אילה, הכותבת של הסיפור הזה. יש כאן כמה קוראים שמכירים אותי ויודעים שההורים שלי גרושים. אז רק רציתי להגיד שהתיאורים של ההורים של ליאל בסיפור הזה הם ממש לא של ההורים שלי ואפילו לא דומים. הם מבוססים בעיקר על סרטים שראיתי ועל הדמיון. פשוט חיפשתי איזושהי בעיה שיכולה להיות לדמות בבית ולא רציתי משהו ממש קיצוני, אז הלכתי על זה. זהו, סוף חפירה. מקווה שאתם נהנים מהסיפור, אשמח לתגובות, הערות והארות:)