"בוקר טוב שירי" אמרה אמה של שירי והדליקה את האור בחדרה.
"אמא, עוד חמש דקות" ענתה שירי. הדבר שהכי קשה לשירי הוא לקום בבוקר, בעיקר לאחר שהיא הולכת לישון כל יום בשלוש לפנות בוקר לפחות! לפעמים היא חושבת לעצמה שאולי הייתה מעדיפה להיות ילדה רגילה, לא מקובלת במיוחד, שלא צריכה לקבל מאות הודעות באמצע הלילה.
בכל זאת, לא כל כך קל להיות שירי ברקוביץ'.. בבית הספר לא יהיה לה רגע אחד של שקט ופרטיות, היא תמיד מוקפת בחבורת בנות מסביבה ובנים שמחזרים אחריה בלי הפסקה.
בית הספר צמוד לביתה של שירי, מרחק הליכה של 5 דקות. חבורת הבנות בדרך כלל מחכה לה בכניסה לבית הספר, אבל היום הכל היה נראה שונה.
בהגיעה לבית הספר חברותיה לא חיכו לה בכניסה, ואפילו השומר לא נמצא.
המסדרון היה אפל וחשוך, אף נפש חיה לא נראתה בסביבה.
שירי לא הבינה מה קורה, לפתע מישהו לפת בידיה ולקח אותה ולאחר מכן הכל התערפל במוחה.
כשהתעוררה לרגע לא הבינה היכן היא נמצאת, ואז נזכרה, היא הבינה שהיא חייבת לברוח, ומהר.
לפתע שמעה יריות מהחדר הסמוך, היא התגנבה על קצות האצבעות ובהתחלה לא הבחינה בדבר. אבל אז בקצה החדר פגשו עיניה בילד מהשכבה- ג'וש.
הוא שכב, מכוסה בדם ודמעות בעיניו.
ג'וש הגיע לבית הספר בתחילת השנה מארצות הברית. היא התאהבה בו ממבט ראשון. הוא לא נראה טוב במיוחד, לא חכם במיוחד, מאוד שקט אך למרות כל זאת כל פעם שנעץ בה את עיניו ליבה נמס.
לא יצא להם לדבר הרבה אך בכל פעם שדיברו ליבה פעם בחוזקה ונשימתה נעתקה, כך שבקושי הצליחה להגיב, רק תגובות קצרות במיוחד. היא התפללה בסתר ליבה שאף אחד לא שמע במקרה את שיחותיהם, הרי מה פתאום ששירי, מלכת השכבה, תגמגם ליד ילד כזה, שנחשב לחנון בשכבה. גם היא התפלאה מעצמה, תמיד הייתה מלאת ביטחון עצמי, אך לידו הייתה שירי אחרת, שירי חדשה, שירי צנועה וביישנית.
אתמול, כשעמדו ליד הלוקרים ומבטיהם נפגשו היא הצליחה להגיד לו בקול רועד "הייתי שמחה אם היינו מכירים טוב יותר".
פניו התקשחו וכל הרוך בהם נעלם, לרגע הרגישה שזהו אדם אחר. הוא ענה: "לא כדאי לך להכיר אותי" והתרחק במהירות, בעודו משאיר את הלוקר שלו פתוח. היא החלה לרוץ אחריו אך לשווא, הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
מאז לא ראתה אותו יותר, עד הרגע הזה, שראתה את בבואתו המחרידה.
היא חשבה לעצמה שאולי זהו לא צירוף מקרים שדווקא אתמול אמר לה את המילים האלו עם המבט המסתורי אותו לא הצליחה לפענח. אולי קורה משהו מתחת לאפה, משהו גדול.
********
שירי התקרבה רועדת לעבר ג'וש ורק אז הוא הבחין בה. לשמחתה ראתה שהוא פצוע קל והכדור פגע רק בכתפו.
"תברחי הכי מהר שאת יכולה" הוא לחש.
לשירי נמאס מהמשחקים שלו והיא לא שמה לב שהרימה את קולה "אתה מוכן להגיד לי מה לעזאזל קורה פה?"
לפתע שמעה צעדים מתקרבים לעברם, היא ניסתה לברוח אך רגליה לא זזו ממקומם.
לא, היא לא יכולה להשאיר אותו פה לבד, לפחות לא עד שתבין מה קורה פה.
"תרימי ידיים או שאני יורה" הקול קרא לעברה.
"למה חייבים לשבש לי את התוכניות" מילמל לעצמו.
האיש התקרב צעדים נוספים לעברה והיא הסתכלה על פניו. הוא היה נראה לה מוכר, אך שירי לא הצליחה להיזכר מאיפה, והיה נראה שהוא וג'וש מכירים.
"אז מה? פחדת אז קראת לחברה שלך? עלוב שכמותך!"
"שלא תעז לדבר אליו ככה" אמרה שירי בקול רועד.
"חמודה, את כנראה לא יודעת עם מי את מתעסקת. נעים מאוד, גרשון".
אחרי שאמר את שמו החל לרדת לה האסימון. גרשון הוא אחד מהפושעים הכי מבוקשים, מדברים עליו המון בכלי התקשורת. רק הבוקר ראתה את תמונתו על צג הטלוויזיה, בחדשות הבוקר. פעמים רבות הצליחו לתפוס אותו אך הוא הצליח לברוח. הוא נראה איש חזק ומיומן מאוד.
הפחד החל להשתלט עליה. מה גרשון עושה פה ואיך הוא קשור לג'וש? חשבה לעצמה.
האקדח עדיין היה מופנה כלפיה, היא חייבת לעשות משהו אבל מי היא מול הבריון הזה? המוח שלה לא הצליח לפעול מרוב פחד.
