"בגלל שזאת לא הפעם הראשונה שאנחנו רואים אותך במצב כזה, אני והוריך חוששים שזה לא מקרי. נצטרך לערוך לך עוד מספר בדיקות שיכולות להמשך גם עד מחר, תלוי בשיתוף הפעולה שלך". אמרה האחות.
שירי הייתה כל כך מאוכזבת. היא הייתה בטוחה שתספיק לבוא עם ג'וש לביתו, ואולי בדרך כלשהי תצליח להגיע לפשרה עם גרשון, להסביר לו את המצב. גם לפושעים יש לב, לכל אדם בתוך תוכו יש לב רחב.
שירי קיוותה שתצליח להיכנס לליבו, למצוא את נקודת החולשה וההזדהות שלו. אבל עכשיו הכל אבוד, עוד שעות ספורות גרשון יגיע לביתו של ג'וש, ואין דרך להימנע מכך, הוא פשוט יהרוג אותו! חשבה שירי לעצמה, מבועתת. היא החליטה בליבה שלא יעזור כל המחשבות האלו, היא תעשה הכל בשביל שהבדיקות הסתיימו כמה שיותר מהר.
"האמת שאני מרגישה מצויין" אמרה שירי וניסתה לחייך חיוך גדול, אך ללא הצלחה, פניה נותרו קפואות וחיוורות. הוריה התבוננו בה בדאגה.
"בסדר, נערוך לך רק מספר בדיקות פשוטות, ולאחר מכן את משוחררת" אמרה האחות. "תיפרדי מהחבר שבא לבקר אותך ואז נתחיל".
"ג'וש אני כל כך מצטערת, הבטחתי שנהיה בזה ביחד, ועכשיו.. עכשיו השארתי אותך לבד עם כל הסיפור הזה ואתה תחזור הביתה ותצטרך להתמודד מולו לבד, שוב, אחרי שגרשון איים להרוג אותך. אנחנו חייבים לברוח מפה".
"אין סיכוי, אני אחזור עכשיו הביתה ואתמודד איתו, את תראי שיהיה בסדר, מה שצריך לקרות יקרה" אמר ג'וש בקול רועד, מתרחק בצעדים מהירים מהחדר.
"ג'וש, חכה.." צעקה שירי, אך לשווא, הוא כבר היה רחוק מידי בכדי לשמוע אותה.
הוריה של שירי נכנסו לחדר בעקבות הצעקות. "הכל בסדר?"
"כן" ענתה שירי בקושי.
רופא נכנס לחדר וערך לה מספר בדיקות פשוטות, שהיו תקינות.
היא שיתפה פעולה וניסתה להירגע כמה שיותר, לחשוב רק על כך שאם תהיה רגועה, תוכל לעזור לג'וש.
לכן, שהרופא מדד לה את החום הוא היה רק 37.5 והרופא אמר שהוא ממליץ לה להישאר הלילה להמשך המעקב ולהתאוששות אך זוהי החלטה שלה ושל הוריה.
"אני מרגישה הרבה יותר טוב, באמת" אמרה שירי, שהפעם הצליחה לחייך חיוך אמיתי, מאחר שהרגישה שיש לה עוד סיכוי להספיק להגיע לביתו של ג'וש, לפני שיהרג.
בסופו של דבר הוריה השתכנעו, והם יצאו מבית החולים. השעה הייתה תשע. שירי קיוותה בכל ליבה שגרשון עדיין לא הגיע לביתם, אך הייתה לה תחושה לא טובה, תחושה שהולך להתרחש דבר נורא.
היא ביקשה מהוריה שיעצרו לה ליד ביתו של ג'וש, בטענה ששכחה לומר לו משהו חשוב ובגלל זה צעקה לעברו בבית החולים. הוריה הסכימו לה אך לזמן מועט, בטענה שהיא זקוקה למנוחה.
הוריה עצרו ליד ביתו של ג'וש ושירי החלה לרוץ. היא הרגישה בליבה שלא נשאר לה הרבה זמן.
*****
בנתיים גרשון כבר הגיע לביתו של ג'וש.
"איפה הכסף?" אמר גרשון בטון ובמבט מאיים.
אביו של ג'וש כבר חזר הביתה מעבודתו. "תעזוב את הבן שלי, אם אתה רוצה לפגוע במישהו, תפגע בי לא בו".
"זה באמת הדבר הבא שרציתי לשאול, במי להתחיל?" אמר גרשון בצחוק מרושע. "מאוד רציתי להאמין לבן שלך, חשבתי שהוא באמת ישיג את הכסף ויעשה הכל בשביל אבא שלו, אבל מה אני אגיד, כנראה שאתה לא מספיק חשוב בשבילו, אז אולי כדאי שאתחיל איתך".
"שלא תעז. מה אתה חושב? שלא ניסיתי להשיג את הכסף? אבל מה לעשות, קשה להשיג סכומים כאלה. אתה צריך להבין, אבא שלי היה במקום כל כך נמוך, הוא לא אשם. אם יש בך טיפת רגש, תלך מפה ופשוט תעזוב אותנו בשקט, אתה לא באמת צריך את הכסף הזה, יש לך מספיק."
גרשון גיחך. "אצלי חובות זה חובות. ואם לא שילמתם זה בעיה שלכם. עברתי מספיק בחיים שלי, ואני לא הולך לוותר לבן אדם רק כי הוא מסכן, סתם ככה".
"כן? מה בדיוק עברת? שוב דבר לא יצדיק את כל המעשים שלך! איך אתה יכול להסתכל על עצמך במראה בכלל, אחרי כל האנשים שרצחת".
"תאמין לי שלא רציתי להתדרדר לזה, אבל אין לי ברירה" אמר גרשון והיה נראה שדמעות מבצבצות בעיניו, אך מיד התקשח. "אין לי הרבה זמן, נתתי לכם מספיק הזדמנויות ואני כבר צריך לחזור לארצות הברית. אז נתחיל? אמר גרשון וחיוך מרושע מרוח על פניו.
"אל תפגע באבא שלי, תפגע בי". אמר ג'וש.
"איזה בן נחמד יש לך, בעצם מה זה משנה, גם ככה אהרוג את שניכם, אז נתחיל עם הילד"? אמר גרשון, מכוון את האקדח לראשו.
לפתע נשמעה דפיקה חזקה בדלת. "מי יכול להגיע בשעה כזאת?" אמר גרשון עצבני.
בנתיים אביו של ג'וש רץ במהירות לפתוח את הדלת.
