"לפני שעזבנו החלטתי להשאיר מכתבים בדואר לשכנים שלנו. כתבתי להם שאנחנו חייבים לעזוב מיידית לישראל, אבל שלא יעשו כלום עם הדירה, למקרה שנרצה לחזור אליה בעתיד.
זו הייתה הטעות שלי... גרשון איתר את מיקום הבית שלנו בארצות הברית. איך לא עלה על דעתי שהוא יגיע לבית שלנו, אחרי שיראה שאבא שלי לא מגיע עם הכסף, יגלה שהבית ריק ואז יאיים על השכנים שיספרו לו איפה אנחנו נמצאים?
אחרי בערך חודשיים של שקט, לפני שבוע הגעתי הביתה ולתדהמתי גרשון עמד מולי. ברור שלפרוץ דלתות זה שטויות בשבילו.. אבא שלי היה בעבודה החדשה שמצא פה, ואני הייתי לבד מול גרשון, בפעם הראשונה.
כל כך פחדתי, הייתי בטוח שהוא עומד לפגוע בי. לא הבנתי איך הוא היה יכול לגלות את מיקומינו.
"אתה בטח שואל את עצמך איך הגעתי אליכם.. חבל שאתם סומכים על השכנים שלכם, במקומך לא הייתי אומר להם שאני בישראל.. ומשם- לאתר את הדירה שלכם זה משחק בשבילי כמו שאתה יודע" גרשון אמר לי.
"חתיכת פסיכופת, מה עשית להם?" עניתי לו. מעניין איך אני זוכר את השיחה, הפרטים, הכל, כאילו זה קרה אתמול. כנראה ששיחות כאלה קשה מאוד לשכוח.
גרשון אמר שהוא לא פגע בהם, רק איים עליהם באקדח. רק? אני מנסה לדמיין איך הם הרגישו באותם רגעים.. מה יכלו לעשות? לסכן את חייהם בשביל שכן שהם בקושי מכירים?
גרשון המשיך לדבר ואני התקשיתי להקשיב לו. חשבתי רק על מה שאנשים עברו בגללי- אבא שלי, השכנים.. הרגשתי כל כך רע. ניסיתי לעזור לאבא שלי ורק גרמתי לנזק גדול יותר." אמר ג'וש ודמעות החלו לזלוג על פניו.
"די ג'וש, זאת לא אשמתך, אתה רק ניסית לעזור, ומכל הדברים הרבים שעשית במשך זמן כל כך קצר בזמן שהיית כל כך לחוץ, משהו היה חייב להשתבש, היית חייב לפעול מהר ולא חשבת עד הסוף. אל תתייסר כל כך הרבה, בבקשה!" אמרה שירי בעודה מביאה נייר ומנגבת לג'וש את הדמעות.
כששירי העבירה את ידה על פניו הוא הרגיש כל כך בטוח, כל כך מוגן.
ג'וש נרגע והמשיך. "גרשון החל להרים את קולו, הבנתי שאני מוכרח להקשיב לדבריו, קשים ככל שיהיו.
הוא אמר שהוא היה מאוד נחמד כלפינו, אפילו יותר מידי, ושאני מוכרח להביא לו את הכסף עכשיו.
אמרתי לו שהכסף אצל אבא ושהוא בעבודה, מה שהיה שקר מוחלט. תביני, מדובר במאות אלפי שקלים שברור שלא היו לנו.
גרשון השתכנע, אמר שיבוא מחר, ושאם זה לא יקרה אני יודע מה יקרה לי. הוא לקח את התמונה שלי ושל אבא שהייתה מונחת בסלון, קרע אותה לחתיכות באגרסיביות והלך.
כשאבא שלי חזר מהעבודה סיפרתי לו הכל. הוא התקשר לדודים שלנו שגם גרים בישראל, במרחק של חצי שעה בערך וביקש שנבוא אליהם לכמה ימים. קיווינו שכך הוא לא יצליח לאתר אותנו, וכך נרוויח כמה ימים עד שנמצא פיתרון.
אחרי כמעט שבוע שלא הגעתי לבית הספר, גלית, המחנכת התקשרה אליי, לשאול למה אני נעדר כל כך הרבה זמן. המצאתי שאני חולה. אבא שלי ששמע את השיחה אמר שאני מוכרח לחזור לבית הספר, למרות הסיכון. החלטנו שעדיין לא נחזור הביתה, ושדודה שלי תסיע אותי בבקרים לבית הספר.
בגלל שאין הרבה בתי ספר בסביבה הוא הגיע לבית הספר באותו היום. הוא אמר לי שבחר לפעול כך, דווקא בבית הספר, במקום לפני שאני נכנס לבית הספר מכיוון שידע שכך לא אוכל לשחק משחקים. אני כל כך ארצה שהוא ישחרר את כולם וארגיש רע שכל בית הספר סובל בגללי, שאמצא פיתרון מהיר. והוא צדק.
לילה לפני, חששתי שגרשון עלול למצוא אותי, ולכן גנבתי קצת כסף מהארנק של דודתי, ושמתי בכיסי.
לכן, כשביקש את הכסף, בעודו מכוון כלפי אקדח, הוצאתי את הכסף מכיסי כהוכחה שאני באמת עובד על זה, ואוסף את הכסף בשבילו. "יש לך יומיים, זאת ההזדמנות האחרונה שלך, ואין יותר פשרות" אמר לי גרשון וירה כדור לעבר כתפי, לאות הזהרה. ואז את שמעת את הירייה ובאת, ומכאן את יודעת את ההמשך. מחר הוא יבוא וירצה לראות את הכסף, כמו שקבענו, ואם לא הוא יהרוג אותי, אני לא יכול להמשיך לשקר לו, הוא יפסיק להאמין לי".
שירי הנהנה, מתקשה לעכל את כל המידע שסיפר לה. "ג'וש, יש לי פיתרון, אבל תבטיח לי שלא תתווכח".
