אני יושבת מול הטקסט דואגת לשנן
אותו שוב ושוב למרות שגם אם יעירו אותי באמצע הלילה אני יידע לדקלם אותו בעל פה
"שיר מלכה?" הבוחנת שואלת ואחת מהבחורות נעמדות ונכנסות לחדר האודישן אני מסתכלת בדף ואני אחריה.
"מתי אנחנו אמורים לקבל את התשובות?" אני שואלת את אחת מהמזכירות.
"מה שמך?" היא שואלת
"עמית לוי אני עדיין לא נכנסתי" אני אומרת
"אחרי שכל האודישנים ייגמרו אני מניחה שעתיים מהאודישן שלך" היא אומרת.
ואני מהנהנת
"לחוצה?" היא לפתע שואלת
"מאוד" אני עונה
"אל תדאגי הם לא כאלה קשוחים" היא מחייכת ואני ממהרת לשבת במקומי ולחכות לתורי.
"עמית לוי" הבוחנת קוראת לי וליבי מתחיל לפעמום בקצב מסחרר ואני נכנסת לאולם.
ישבו שם שלושה בוחנים שאף אחד מהם לא היה לי מוכר והתחלתי את האודישן.
המילים עפו ממני בקצב מסחרר יודעת את כולם בעל פה לא שוחכת לבכות שצריך ולהאט ואני מסיימת אותו והם נראים מורשמים, אני חושבת שהלך לי טוב.
"אז מה שמך שוב?"
"עמית לוי" אני מחייכת
"גיל?"
"19" אני עונה
"עוד שעתיים התשובות צריך להגיע לפה זה לא טלפוני" אומרת לי הפקידה שישבה שם כנראה מדקלמת את אותו משפט כבר עשרים פעם אני מחייכת אליהם ויוצאת.
הקלה, זה מה שאני מרגישה עכשיו.
אני יוצאת לכיוון בית קפה כלשהו להעביר את הזמן ולא שוכחת לצלצל לעידן לספר איך עבר עליי האודישן.
"עמית" הוא אומר בנשימת אנחה
"הכל בסדר?" אני שואלת אותו
"אני צריך לשאול אותך את זה" הוא אומר
"יכלת לצלצל אליי לשאול" אני אומרת לא מבינה
"רציתי להתקשר אבל כל כך פחדתי שאת באמצע אודישן וששכחת לשים את הטלפון על שקט וזה היה הורס לך הכל" הוא אומר
"שוב דבר לא נהרס אני חושבת שהלך לי דווקא טוב" אני אומרת וחיוך עולה על פניי.
"אמרתי לך" ויכולתי להרגיש את חיוכו מבעד לטלפון.
"תוכל להגיד את זה אם אני יתקבל" אני אומרת לו לא נותנת לו עדיין את התענוג להגיד לי את זה ואנחנו מנתקים את השיחה.
אחרי שעברו אפילו קצת יותר משעתיים כי נכנסתי לקניון והיה עליי כסף, תבינו לבד.
התקדנתי לכיוון המזכירה.
"היי באתי לראות את התשובות לאודישן שלי"
"הרגע תלו אותם על הקיר פה" והיא מצביעה על הפתק ואני מחכה שיזוזו בכדי שאוכל לראות.
לבסוף אני מצליחה להידחף ומחפשת את השם שלי אך הוא לא היה שם בדקתי אם אולי שמו אותי כמחליפה אך גם זה לא, לא התקבלתי, כגדר הציפיות ככה האכזבות.
אני יוצאת משם עם ראש מורכן מבואסת בעיקר על עצמי שהחלטתי ללכת לאודישן המזדיין הזה.
"אני לא בדיכאון" אני צועקת לעבר עידן ועדי שעמדו במטבח
"לא.. את רק מסיימת את כל הגלידות בבית" הוא אומר בנימה עוקצנית
"אני רעבה מה אסור לי?" אני שואלת וטוחבת עוד כף גלידה לפי.
"מותר מותר" הוא נכנע.
"אני לא בדיכאון פשוט ציפיתי שאני כן יתקבל כלומר הם נראו מרוצים לא טעיתי באף מילה אני באמת לא מבינה" אני אומרת לבסוף.
"אני בטוחה שהיית מעולה חיים פשוט כנראה הייתה מישהי עשתה עיניים לבוחן" עדי מנחמת אותי ובאה לקחת מהגלידה שבידי ואני מחזירה לה פרצוף זעוף. שזה קשור לאוכל שלי לא מתקרבים.
"עידן יש עוד גלידה?פשוט אחותך פה קמצנית" ולבסוף אני נותנת לה לאכול מהגלידה שלי.
"כנראה רצו מישהי יפה ולא התאמתי" אני אומרת בעצב
"את ממש אוהבת לסחוט מחמאות?"עידן צועק לי מהמטבח
"מה הקשר?"אני שואלת
"הקשר הוא שאת יודעת שאת הכי יפה בעולם ואת פשוט אוהבת לשמוע את זה" הוא עוקץ
"טוב אולי קצת אני אוהבת לשמוע את זה" אני אומרת
"אולי תקומי ונלך לאיזה בר היום?" עדי שואלת
"נשמע טוב." אני אומרת ומרחיקה את הגלידה ממני.
YOU ARE READING
Love All Nigth - מוקפא
Storie d'amoreתכנים מיניים ✔️ שפה גסה ✔️ אלכוהול ✔️ אני קמה והולכת לכיוון האלכוהול ולוקחת את אחד מהמשקאות שנראו לי טובים. ״בואי תלבשי מכנס יותר קצר״ הוא צועק לי ״פעם הבאה אל תביא לי בגדים של ילדה בת 12!!״ אני צועקת לו ומתקדמת לכיוונו ומתיישבת ״עוד פעם אלכוהול...
