My name is Jane

(1) אני נישבעת

אני ניזכרת לאט לאט בפרטים על אותו היום...
רק אני אמא ואחי בן השבע נימצאים בבית.
אבא הלך לעזור בעבודה.
פתאום אני שומעת אנשים צורחים וקולות בכי.
אני מתקרבת לחלון ורואה מכונות מרימות אנשים על סוג של ‏כלוב. אני רואה אישה בסביבות גיל השלושים פלוס מחזיקה חזק בבנה הקטן, למה היא מחזיקה חזק? כי ״רובוט״ מנסה לכחת לה אותו. היא בוכה וצועקת צעקות כאב. לבסוף ה״רובוט״ מנצח ולוכח את הילד הבוכה לכלוב צהוב אם עוד מלא ילדים קטנים.
לא הספקתי ליראות לאן מובילים את האישה כי לפתע שמעתי בום חזק מגיע מהכניסה לבית ואת אמא שלי צורחת. בלי לחשוב רצתי לכיוונה וראיתי את המכונה מנסה לכחת את אחי הקטן ואמא שלי מושכת אותו מהצד השני.
בלי לחשוב קפצתי אל אחי הקטן וניסיתי גם למשוך אותו בחוזקה... לא שמתי לב ל״רובוט״ שבא מאחוריי עד שהוא משך אותי בחוזקה. צרחתי בכל כוחי ״אמא!!!!! אמא!!!!״ היא היסתכלה עליי ועיבדה ריכוז, ה״רובוט״ משך את אחי הקטן.
עוד ״רובוט״ הגיע ולכח את אמא שלי.
ראיתי את יואב (אחי הקטן) מילל בכאב... איך אפשר שלא... בזה הרגע ילדותו נעלמה ומה שצפוי לו בעתיד זה רק סבל, אבל אני לא יתן לזה ליקרות.

אמא שלי הוכנסה לכלוב בצבע אדום אני ניכנסתי לכלוב בצבע כסף ויואב ניכנס לכלוב בצבע צהוב.
עיניה של אמי היו מלאות בדמעות ופחד... תדמיינו שאתם נימצאים במצב מפחיד וההורים שלכם האנשים שאתם חיים מהם ומתחזקים מהם מתחילים ליפכות.... הם נשברו. אמא שלי נישברה והיא האישה הכי חזקה שאני מכירה.
יואב הקטן יושב בשקט אם עיניים חומות וגדולות פעורות מפחד ואימה, ואני? דמעות שוטפות את לחיי. אני נישבעת שאני לא יבכה כאן יותר. אף אחד לא יראה אותי נשברת. כל מה שנישאר לי לקוות זה שאבא שלי הצליח ליברוח.

מפה אני לא זוכרת כלום... כאילו מישהו הזריק לי משהו לגוף. את כל זה אני כותבת ביומן בהמשכים כי כל פעם אני ניזכרת בעוד פרט קטן. המכונות לא יודעות שיש לי את היומן הזה, אם היו יודעים הם היו לוכחים לי אותו ממזמן.

״תלמד מהאתמול, תחיה בישביל היום ותקווה בישביל מחר״-אלברט אינשטיין.
המשפט הזה הוא המשפט האהוב עליי. הוא נכון כל כך.
***
אני נימצאת בחדר ענק שכולו מלא בחדרים קטנים. יש שולחנות בצבע אפור ושעון גדול שמראה מה התאריך והשעה. אני נימצאת בקבוצה של כימעט 130 אנשים. אני כאן כבר 3 ימים. כל יום המכונות לוקחות קבוצה של אנשים... וכשהם חוזרים... הם חוזרים שונים. פעמיים ביום לוקחים קבוצת אנשים גדולה... ומחזירים אותם אחרי משהו כמו שלוש שעות. אף פעם לא לקחו אותי ואני גם לא יתן ‏שיקחו אותי. אני בקושי יוצאת החדר הקטן שלי שכולל מיזרון ואסלה. אני יוצאת רק לאכול. יש הרבא אנשים שמרגישים כאן בנוח... כאילו הם משלימים אם המצב. הם יושבים בשולחנות מדברים וצוחקים. אבל יש גם אנשים שקטים ומרוחקים בדיוק כמוני, ויש את אלה שלא יוצאים אפילו לישתות לכן המכונות מאכילות אותם בכוח.
השעה עכשיו 00:45 כולם בחדרים נעולים. רק בבוקר פותחים את הדלתות, כמו בבית כלא... רק שכאן אין סורגים... יש דלת לבנה שזזה וננעלת מרחוק. אני חושבת שאני ילך לישון עכשיו...
אני מוטשת מהמחשבות על מחר.