Higher

- Episode >>2

"אני פשוט לא מאמין!" ווילי צנח על המיטה האפורה שלי וכיסה את פניו עם כפות ידיו הגדולות.

אחרי שחזרנו כולנו מטונפים מהאוכל והשתייה לבית שלי. ווילי התלונן כל הדרך חזרה הביתה וראיתי על פניו של סטיבן כמה שהוא ניסה להתאפק ולא להתפרץ עליו בצעקות.

"עברו שעתיים, שעתיים! אתם קולטים את זה? מי המטומטם שהתחיל את זה בכל מקרה?" הוסיף,

סיטבן הצביע היישר אליי באצבע מאשימה.
כולם הסתכלו עליי.
"אני אומר שנעשה חרם על איאן. מי איתי?!" סטיב קפץ מהמיטה בהתלהבות וצווח.

"מה?!" שאלתי בתדהמה. "אתם לא רציניים, זה תומאס! הוא התגרה בי." שלחתי אצבע מאשימה לעברו של תומאס.
לא.הכל בגלל ת׳ורן, אם לא הייתה שופכת עליי את הקפה שלה כל זה לא היה קורה! אך לא העזתי לעלות את שמה לדיון.

"תתבגרו כבר, אז שלחו אותנו הביתה להתלבש. כמו שמר. עזרא אמר, זה לגיטימי לגמרי!" סטיבן התלוצץ.

"ולהשאר בבית גם אחרי שאנחנו מתלבשים. השעו אותנו ביום הראשון של הלימודים!" וויליאמס המשיך לקטר, וזה היה נראה שסטיבן מתאפק לא לצאת עליו.

זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו נכנסים לצרות. הייתי בטוח שוויל כבר רגיל לזה. שנה קודמת הסתבכנו ובענק ולכן הבטחנו לוויל שלא נכנס יותר לצרות כי בכל זאת כל אחד מאיתנו ידע שאנחנו צריכים לסיים את התיכון בהצלחה ובלי שום בעיות- ׳זה המפתח לעתיד שלכם׳ ככה אמא שלי תמיד הייתה אומרת. אחרי שהיינו מסתבכים, אמא שלי תמיד הייתה היחידה שפנויה לבוא לשיחות עם המנהל לגבי ההתנהגות שלנו, כאילו תומאס סטיב וויליאמס הם האחים שלי. וככה אנחנו באמת מרגישים- כמו אחים.

״אתה נשמע כמו טיילר, תרגיע לא קרה כלום״ סטיבן השיב בעצבים.
ווילי שלח לו פרצוף מאיים.

אבל וויליאמס' הוא טיפוס כזה, הוא הצ'ארמר. מקסים את כל הבנות, נחמד, מצחיק.. מהבחורים הטובים שהבנות מחפשות. הוא לא בנוי לצרות. הוא מבית של הורים קשוחים. לא פעם ולא פעמיים כשהלכנו לוויל פחדנו לראות את הוריו שהיו לבושים תמיד במדים מרשימים כאנשי עסקים מצליחים. הם בקושי נמצאים בבית, מי שמטפלת בו זאת בדרך כלל העוזרת בית שלהם נינה, היא ממש מתוקה.
אך עכשיו כשהוא כבר נער מתבגר שיכול להסתדר בעצמו- היא רק מנקה מכינה אוכל ומקפלת כביסה בשבילו.

לעומת זאת, סטיבן הוא הבאדבוי. הוא באמת מנייאק אמיתי לאלו שלא באים לו טוב בעין. אבל זה אך ורק בגלל שזאת הדרך שלו להסתדר.
אמא שלו נפטרה כשהיה בן 7. למען האמת, היא התאבדה מול אבא שלו וסטיב מעולם לא הספיק להפרד ממנה כמו שצריך. הוא היה שבור, אני זוכר אותו בכיתה א׳ במקום לשחק עם שאר התלמידים הוא היה יושב בצד ומסתכל לשמיים. לפעמים הייתי רואה אותו מדבר לעננים כאילו הוא ציפה לתשובה חזרה מאמא שלו, והוא באמת האמין בזה. עד שהוא התבגר והבין שהיא לעולם לא תחזור ושצריך לדעת להתקדם הלאה.