נשמעה קריאה מהמזכירות של ביה"ס: "יובל עומר, כיתה ח'3, בוא לחדר המנהל" לא ידעתי מה לחשוב, מצד אחד זה חדר המנהל, מה כבר יכול להיות טוב בזה? מצד שני, שיעור מתמטיקה. התנחמתי בזה שהתאווררתי קצת מהשיעור הבלתי נסבל הזה. נכנסתי אל חדר המנהל, אמר לי שההורים שלי הזמינו מונית לביה"ח, לבוא בהקדם האפשרי. אני לא יכול לתאר מה רץ לי בראש באותם הרגעים, במיוחד כי גם אני לא מבין עדיין, פשוט ארזתי את התיק הכי מהר שאני יכול, יצאתי מהכיתה מבלי לדבר עם המורה ועליתי על המונית. בנסיעה לא כיפית במיוחד, מבלי לומר מילה, הגעתי למחלקה של אור. בכניסה אני רואה את אמא מזילה דמעה, אבא וסבא מדברים ביניהם בלחש ושקט מופתי שורר בחדר. חיבקתי את אמא ושאלתי אותה מה קרה? כמובן שלא ענתה, יכולתי להרגיש את הכאב שלה. אחד מהרופאים לקח אותי הצדה ואמר לי שמצבו של אור התדרדר וכרגע הרופאים עושים הכל כדי להציל אותו, רק שאני לא אטפח יותר מדי תקוות, המצב בקרשים. הסתכלתי עליו במבט תמוה, לא ידעתי מה להגיד. הלכתי לחבק את אמא עוד פעם, הפעם חיבוק חזק יותר וארוך יותר. הסטתי את הוילון, ראיתי את אור מחובר למין מכשיר עם שקית מים וצוות רופאים שיושבים מולו, בודקים את הדופק במכונה ומנהלים ויכוח סוער של "מה לעשות?", לאט לאט אני רואה את המכונה מפחיתה בתזוזותיה, עוצרת לאט לאט ואני לא יודע מאיפה לתפוש את זה. לא בכיתי, עיכול הדבר הזה קשה לי מדי בשביל לבכות בדקות האלו. יצאתי מהחדר, מהורהר ומלא במחשבות קשות על החיים. פתאום אחד מהמתמחים יצא מהחדר ופנה להורי, אמר להם- משפחת עומר? אתם יכולים לשבת בבקשה?
YOU ARE READING
ד"ש מלמעלה
Teen Fictionקוראים לי יובל, יש לי אח תאום בשם אור. אנחנו בני 13 וחצי ממושב לא מוכר בצפון. אפשר להגיד שהוא המוצלח מבינינו, הוא החכם יותר, הוא גם ספורטאי ויש לו את החברה הכי יפה השכבה. אני מספר 2, תמיד הייתי, זה לא משנה לי כ"כ כי אני למדתי כבר 13 שנים מה זה להיו...
