ד"ש מלמעלה

עוד היום

"אנחנו צריכים לעבור דירה. עוד היום."
הנהנתי בראשי. אמא הביעה מבט של בלבול. "אתה בטוח?" אמרה. הנהנתי. אפילו לא שאלתי למה אנחנו צריכים לעבור, אני מקווה שלא בגלל בעיות כספיות. האמת שאני מאוד רוצה לעבור דירה, לעבור בית ספר, להיות יובל עומר ולא יובל אח של ההוא שכבר לא פה. אם אני אעבור לבי"ס אני חושב שיהיה לי טוב, באמת, כי הדבר הכי שנוא אלי בעולם זה רחמים. אני לא מוכן להגיע לבית ספר, לשמוע אנשים מתלחששים, להכנס לכיתות ולהשתיק שיחות רק מעצם היותי נוכח. לשמוע "משתתף בצערך", או לחילופין "איך אתה?" כל הזמן. פשוט לא. ארזנו מהר, אספנו את כל מה שצריך למשאית הובלות, חוץ מהמיטה ושאר החפצים של אור. הזכרון של אחי התאום נשאר בבית עזוב. אין לי איך לתאר כמה קשה זה לנטוש את החצי השני שלך במקום שכבר לא בית בשביל אף אחד. עלינו על האוטו של אבא, נסענו נסיעה ארוכה יחסית (שעתיים לדעתי) והגענו להרצליה. אבא הכריז ואמר: "תגידו שלום לביתכם החדש, הרצליה". חלפנו על המון בתים, וילות ענקיות, בתים ענקיים ויוקרתיים, מגדלי פאר וגינות מעוצבות. לבסוף, עצרנו בשכונה ענייה. בנייני 3 קומות מלאים בטחב עליהם, פתילי סיגריות מרוחים על הרצפה, דשא יבש וקוצני, לא האמנתי שפה אגור. עלינו לבית, קומה שלישית. כבר כל הרהיטים היו בתוך הבית, אבל בצפיפות גדולה משמעותית. הבית היה קטן מאוד, מעט רעוע, ללא מזגנים. שאלתי את אמא- "אמא, בעצם, למה עברנו?" ענתה לי בהיסוס:"בגלל זכרונותיו של אור, קשה לנו מדי להיות בבית הישן". עזבתי את השיחה בידיעה שהיא משקרת, אני כמעט בטוח שזה משהו מעבר לזה. היא ואבא סגרו את הדלת ודיברו ביניהם. נצמדתי לדלת, שמעתי אותם מדברים על המצב הכספי ושאינם יכולים לתחזק אותי. אני כבר לא יודע מה לחשוב, דבר אחר דבר אחר דבר, אני לא עומד בקצב. מרגיש כבול עץ שתקעו בו מסמר, אך במקום להוציא אותו תוקעים אותו הרבה יותר חזק, שכבר לא יהיה אפשר להוציא אותו משם. הלב שלי נפגע מדי, אני לא משחק ולא בובה שאפשר לשנות בה את הכל וזה יעבור כשום דבר. אני בן אדם. עם רגשות. אני שמח כשצריך, כואב כשעצוב, אתם יודעים, בן אדם. אני חושב שהחוקים לא הוגנים פה. לפתע, נפתחת הדלת והורי יוצאים מהחדר. הם ראו אותי יושב במפתן הדלת ושאלו אותי. "יובל, צוטטת לנו?"