ד"ש מלמעלה

אתם יושבים?

"משפחת עומר? אתם יושבים?"
אמא התיישבה, נשארתי לעמוד כי לא יכלתי. "הבן שלכם, אהה..  זאת אומרת אור...." לאחר 10 שניות של שקט כואב, המשיך ואמר: "ניסינו לטפל בו, עשינו כמיטב יכולתנו אבל זה היה מאוחר מדי, מצטערים." אפילו לא הפניתי את המבט שלי לכיוון המשפחה, יצאתי מהחדר והסתובבתי בבית החולים. לא הגבתי, לא עשיתי כלום, המוח שלי עוד לא הבין שאיבדתי את אחי התאום. משהו בי כבה, יצר השמחה שלי נעלם. הצבעים נראו כהים יותר, הכל מהווה איום פתאום, אין סיבה מספיק טובה בשביל להמשיך לחיות בעולם האכזר הזה. לאחר שעה (לפי מה שהרגשתי) של התבודדות, עליתי חזרה לחדר. רציתי כבר לחזור הביתה. אני שומע זעקות, צרחות כואבות של אמא ואבא, תפילות לקב"ה שיעיר אותם מהסיוט האפל הזה ושישמע להם ויחזיר את בנם. נסענו הביתה, סבא הסיע אותנו לבית בחזרה. מעט מאוחר יותר, הלכנו לבית הקברות להפרד ממנו בפעם האחרונה, לא הסתכלתי. שמעתי את אמא ואבא מדברים ובוכים, לא יכלתי להוציא מילה מהפה שלי. הייתי קפוא. היה ממש קשה לשמוע אנשים מדברים עליו כאילו הוא המון זמן לא פה, במיוחד שהלב שלי עדיין בתוכו ידע שהוא חי ומחר כל חלום הבלהות הזה יגמר. חזרנו הביתה, כל אחד הלך לחדר שלו ולא נשמע צליל בבית. ישבתי במיטה שלי, בהיתי בקיר לבן שהיה כמסך לכל הדמיון שהמוח שלי יצר. עיני לא סטו אפילו בסנטימטר, שלא אראה, אפילו לא בטעות, את מיטתו הריקה של אור. לאחר כמה שעות קשות, הכי כואבות שהיו לי בחיים, נרדמתי. אפילו לא היה לילה, אבל נרדמתי עד הבוקר. קמתי בבהלה, בתחושה כאילו בכלל לא ישנתי. פתחתי את הפלאפון, אחרי לילה בו הראש שלי איכשהו הצליח להדחיק את האובדן והלב גבר על המוח ושכנע אותו שהכל שטויות. ראיתי בוואטסאפ כל מיני הודעות ניחומים שכאבו לי נורא והזכירו לי שזה באמת אמיתי. במאבק נוסף וקשה יותר בין הידע לרגש, אמא קטעה את השקט ופנתה אלי ואמרה- יובל, אני יודעת שאנחנו בתקופה קשה לכן אני לא מצפה ממך שתקבל את זה טוב ושתרצה להקשיב לי בכלל, אבל אנחנו צריכים לעזוב את הבית. עוד היום.