ד"ש מלמעלה

צוטטת לנו?

"יובל, צוטטת לנו?"
שתקתי. "יובל, תענה לי. צוטטת לנו או לא?" אבא חזר ובקול חזק יותר. "צוטטת או לא?" הוא צעק עלי. ללא שום התראה, פשוט התחלתי לבכות ואמרתי: "די כבר עם החיים האלו, לא רוצה את המשפחה הזאת, לא רוצה את הבית הזה, לא רוצה אתכם, אני רוצה רק את אור!" ההורים הסתכלו עלי במבט מרחם, והמשכתי "אני ילד. אוקיי? ילד. יש עלי עול כבד ומשא שאף בנאדם מבוגר לא יכול לסחוב. אפילו אתם, ההורים שלי, הדבר שמציל אותי מהכל והדבר שהייתי בטוח שהכל יכול, אפילו אתם במצב רע. מה אני אמור לחשוב? מה? אני לבד פה. אף אחד לא יכול לעזור לי. תבינו אותי." אפילו לא חשבתי על מה שאני אמרתי. פגעתי בהורים שלי, אני בטוח. אמא הייתה על סף בכי, אבא חיבק אותה והם נכנסו לחדר בחזרה. הבנתי שטעיתי, שפכתי עליהם את כל מה שהיה על ליבי בדיוק כשהם הכי היו צריכים עזרה. רציתי לבקש סליחה, אבל התביישתי. הייתי כ"כ נבוך שלא יכלתי להסתכל עליהם בעיניים. פתאום נשמע צלצול לטלפון של הבית. ניגבתי את הדמעות ועניתי. "הלו?" אמרתי
"שלום, אפשר את ההורים של יובל עומר?" בהיסוס עניתי "אממ... הם לא בבית. רק אני בבית. יובל" "נעים להכיר יובל, אני מנהלת בית הספר החדש שלך. רק רציתי להזכיר שמחר אתה מתחיל את הלימודים בבית הספר שלך, תתכונן, להתראות". סידרתי תיק מהר עם מחברות חדשות לבית הספר, התקלחתי, צחצחתי שיניים והלכתי לישון בפעם הראשונה בחיי עם מיטה אחת ויחידה בחדרי. קמתי, בחוסר רצון כמובן, ליום הראשון בבית הספר החדש.